בבוקר השכם,
עת מגיחה חמה מנרתיקה
וטיפות של טל
מנצנצות על כותרות הורדים
עולה בי זכרון
של בבואת דמותך

ובשעת צהריים
כשהשמש קופחת על ראשי
ופרפר יפהפה
מנופף בכנפיו לעבר הבלתי נודע
אני חוזה
בדמותך מתקדמת לעברי

ובשעת דמדומים
עת חמה מתחילה במסעה חזרה
והעצים המתנועעים
מטילים צלליהם ומשילים עליהם
אני דומע
את גופך רואה בין השורות

ולעת ערב
כשאפילה משתררת ורק הירח בוהק
ויללות התנים
מרטיטות כל לב ובוקעות מחיצות נסתרות
אני מתמוטט  
ביודעי שנשמתך פרחה לה, ולא תשוב עוד.

שקט.