אבא שלי השעין את ראשו על הכורסא. ברקע רעמה הטלוויזיה. ריח
חריף של צבע עמד באוויר. קרטוני אריזה חומים קיננו בנחת על
הרצפה, חלקם עוד חתומים. ביניהם נח תיק נסיעות קטן בצבע ירוק
בקבוק. אחותי הקטנה הוציאה את ראשה מחלון חדרה, שנצבע בורוד
חזירי, עודו רטוב. עופרה צעדה לתוך החדר. פניה קשות מטבען,
כתמיד, מרוחות בצבע ובזיעה. עמידתה זקופה, וגופה צנום, על אף
הריונה המתקדם.
אבי עצם את עיניו ורחרח את האוויר בעדינות, כמו מנסה לבחון
ארומה של יין טוב ואז לקח שאיפה גדולה וחייך. "את מריחה את זה,
בתי? ריח של בית חדש, ישר מהניילונים!" הוא חתם את המשפט בצהלה
עייפה ואז פנה אלי. "אז מה עכשיו, מוז?" הוא אמר במבוכה
הרגילה, של אבות מרוחקים  לבנות עשרה משונות. "את נשארת?"


נולדתי ב-1986, להורי הגרושים. אבא החליט לקרוא לי תמוז. שם
קצת יוצא דופן לבת. אמא מחתה ברפיון וקראה לי אלה. אלה תמוז על
שם סבתה.
אבא תמיד אמר שאמא שלי רימתה אותו. נכנסה להריון לא מתוכנן
בכוונה ולא הפילה אותי כשהעניין נודע לה. הוא לא רצה אותי
מלכתחילה. אבל אחרי שנולדתי אמרו לי שהוא התחרט.
בכל מקרה, המילה אבא לא כל כך מתאימה פה. אבל אין לי אחרת.
חשבתי לקרוא לו בשמו. אבל השם חוזר על עצמו ולא מסכים להתחבר
לאבי. שמו נהדף מזכרונותי ומקפץ ומדלג ומתיישב בסופו של דבר
בתעודת הזהות שלי. ושם יישאר.
ואני לא בטוחה מאיפה להתחיל ולאן להמשיך. שברי זכרונות כמו
זכוכיות אקראיות עולים בראשי ואצבעותי בוררות את הטובים
שביניהם. האמיתיים שביניהם.  

אבא היה לוקח אותי לפעמים, פעם בשבועיים בערך, לרכב על סוסים.
זה היה לפני שאמא התחתנה עם וג. כשהייתי בת חמש בערך. זה לא
היה בדיוק לרכב כי הסוסים היו מאולפים והייתי רק יושבת על גב
אחד מהם והוא אחז במושכות והלך לפני הסוס. מוביל אותנו.
בשבילים מאובקים, אורנים מסביבנו וקקטוסים שמשתפכים על השביל.
וחיוך רחב, לא מגולח, עם אותן שיניים בולטות. כמו שלי. "מוז,
בואי כבר", בקול חסר סבלנות ומחודד. והאוטו האדום עם הגג הנפתח
שעליו פנטז שנים. כל אלו התערבלו בנפשי. בליל ריחות וקולות
ורגשות מאובנים. שמורים כמו יתושים בענבר וניצקו לתוך דמותו של
אבי בילדותי. דמות בטון תמירה. מרוחקת. לא מושגת.

אבא אמר לי לפני כמה שנים, בביקור טראומטי במיוחד באחד ממקומות
העבודה המתחלפים שלו איך צריך לגדל ילד. "כמו עץ. לתת לו ללכת
קצת בכיוון מסוים, להתמסר למשהו מסוים ואז לנסר את הענף  ולפתח
תחום עניין אחר. רק ככה יצמח ילד גבוה ואיתן עם תחומי עניין
מפותחים ומרובים. ילד כמו שצריך."
גם לאמא יש אנלוגיות עצים. על חמותה לשעבר היא אומרת תכופות
שהיא מסדרת אנשים כמו גלדיולות, וגוזמת ברושים מאלונים. זו
האחרונה חביבה עלי מאד. ואכן, כשזה מגיע ליחסי אנוש, סבתי היא
גננת מוכשרת (או שעלי לומר מעצבת נוף? ביטויים יאפיים שכאלה
מאד קוסמים לה). שותלת חברי משפחה וידידים במקומם ליד השולחן.
אב ליד בתו, ידידים מסוכסכים, והיא עצמה לעולם לא תשב. היא לא
תודה בזה אף פעם, אבל יש בה מין האנורקטיות. מעולם לא ראיתי
אותה יושבת ליד השולחן וממש אוכלת, במקום לנקר ולקום. והיא
קמה, הו כן, כדי להשקות ולדשן את השתילים המאושרים, להתחיל
שיחה מאולצת בין אב לבתו, לנתק אנשים מפלאפונם, למצוא נושא
שיחה משותף בין שכנים ובאופן כללי ליצור רושם של גינת משפחה
מאושרת, מאוחדת, ובאופן כללי בסדר גמור. "גינה לי חביבה!"
סבא הוא אחר. שנים של שחיקה בצל סבתי הגננת דרורה יישבו אותו
והפכו אותו למעט מתחסד וחמור סבר אך אני עדיין רואה בו לפעמים
את הסבא-אבא שלי. המצחיק, האהוב, המטלטל והסולח. אני זוכרת
כשהייתי יותר צעירה. כשישנתי אצלם, בחדר הספרייה הגדול, העמוס
רהיטי עץ שחורים ומסיביים ומזכרות ומרחבי עולם הייתי מתעוררת
ויורדת למטה, יחפה על שטיח מקיר לקיר למרות שידוליה של סבתא
שלי לנעלי בית וגרביים עם נקודות נגד החלקה. רגלי נוגעות בפרקט
העץ של הקומה התחתונה בעוד ריח טוב של מאפים מתוקים עולה מן
המטבח. וכבר סבא שלי יושב שם, גם הוא יחף, מחויך. קמטי צחוק
ומחשבה חרוטים בפניו הגדולים  והנעימים. אור השמש שוטף את
השולחן הקטן וצולח דרך הכוס הגבוהה מלאת החלב שסבא מילא לי
מראש. הזכרונות הללו, עליו, כמעט תמיד מלווים באור צהבהב,
נעים, ובנימת קולו הסמכותית, שבן רגע יכלה להפוך לילדותית
ועליזה אם חפץ בכך, מהדהדת בראשי.
"שברת לסבא שלך את הלב..." כך הם אמרו לי שנים אחר כך, "כשעשית
מה שעשית".
את זה לא רציתי לעשות. אני אהבתי ועדיין אוהבת את סבא שלי בכל
לבי. למרות שהזדקן כל כך בנפשו. הוא פתאום כל כך עצוב. אבל איש
לא מרגיש את זה מלבדי. סבתא גזמה אותו. מצפצפה לעץ זית מכובד.
הוא חסר לי כל כך. אותו אדם שזוף ונעים ומצחיק שהיה לוקח אותו
לים באפריל, או בארבע בבוקר, או סתם ללכת לאיבוד ביערות הכרמל.
במבט אחורה אני לא מסוגלת לשים את האצבע על הנקודה שבה הוא
השתנה. אולי זה היה טמון בו מלכתחילה. ואולי אני טועה. אולי
אני זו שהשתנתה.

אולי אנחנו לא היינו קרובים מעולם, אני ואבי, אבל קשר הדם חזק
ממילים ורגשות. הבעות הפנים שלי הן הבעות הפנים שלו לעתים.
פנים שונות, אך אותן הזעפות וחיוכים. דרורה היתה מושיבה אותי
בחדר לפעמים, מדברת איתי, וכשהייתי מזעיפה היא הייתה פשוט
צוהלת מרוב שמחה. "הנה, במשהו אחד הם דומים! היא ממש כמוהו!"
הוא מעולם לא שמר איתי על קשר טוב במיוחד. שיחות טלפון בודדות,
דו שנתיות, באותה נימה נבוכה אך יודעת-כל. "מוז, אני נוסע לניו
יורק/לונדון/לוס אנג'לס. להביא לך משהו?" "אני לא יודעת...
אולי. בעצם יש משהו..." ואז ביקשתי. משהו, פשוט ככה. כדי
להרגיש שהוא מביא לי משהו, שהוא מהסוג שחוזר הביתה, מלווה
במזוודות עמוסות צעצועים, מניף אותי בכוח ומחבק ואז ממטיר
עלי... מתנות. אבל זה היה סבא שלי. הוא היה כל כך מטורף עלי.
נכדה בכורה, יפה, חכמה... המזמרות של סבתא זמזמו בעונג במחשבה
על הדוגמנית או השחקנית שאפשר לגזום ממני. ואני נתתי לה
בהתחלה. ילדה בונבון בשמלת פונפון, שמזמרת ומופיעה מול המשפחה
המבוגרת שלה. ואז "הוא" הופיע, ואני התחלתי לקמול, ולהשמין,
וכל הדייסות הדיאטתיות של סבתא לא החזירו את אותה ילדת בונבון.
במקום זה אני נוצרתי. ובדמותי לא הצלחתי להתאים למשבצת שהוכנה
לי. נעשיתי משונה מדי, או שלא התקשרתי מספיק, ולא התאמתי
לתבנית הנכדה המושלמת, או שמא הבת המושלמת?
אבל אני מקדימה את המאוחר. מנסה לספר על המשפחה שלי אבל לא
מסוגלת לעצור את הזרם. כבר עכשיו רציתי לספר על אבי הגאון
המסוגר, ועל סבי הנדיב אך הכתיבה מושכת אותי הלאה.

אבי נוכח בלידתי. בן 25 היה, שיצא לא מזמן מצבא קבע. נדמה לי
שבעצם היווצרותי פירקתי סופית את הקשר הרעוע בין הורי. עד
שידעו את מיני אבא כבר גר אצל החברה החדשה שלו, אמי החורגת
לעתיד. ואמא... אני לא יודעת מה עשתה אמא. לפעמים אני מצטערת
שהם התחתנו ועברו לפסים מיניים מלכתחילה. הם היו יכולים להיות
ידידים כל כך טובים. כמו שהם היו אחרי לידתי... עד ש"הוא" בא.
הוא הרס הכל, ועל כך שהתחתן עם אימי... אני לא אסלח לו בחיים.

אבא היה גאון. האגדה מספרת שאחרי מבחן סטנדרטי בבית הספר
המנהלת קראה להוריו והקפיצה אותו שתי כיתות על המקום. אומרים
שהאיי קיו שלו הוא 186. אני לא חושבת שהוא אי פעם יתגבר על
האכזבה שהיכתה בו כשנאמר לו שלי יש 20 נקודות פחות. במשפחה שלי
מודדים אותך לא לפי טוב לב אמיתי או מעשים אמיתיים, אלא לפי
פוטנציאל, יופי וכמות רגשי האשמה שאתה מסוגל לעורר בבן אדם
שלצידך.
משפחה פולנית אמיתית.
אין בי כוונה לפגוע, או להיות מרושעת. אלא רק לספר את הסיפור
שלנו. כמו שהוא. אבל משום מה דמותה של סבתי דרורה יוצאת שטוחה
מדי, ואין לי כאן את אורך היריעה והכוח והיצירתיות לספר על לבה
וכוונותיה הטובות. אני פשוט עייפה מדי. המאבקים שלי מתישים
אותי. ולפעמים אני מרגישה שאני לא מסוגלת לנשום עוד דקה בביתי.
ומרגישה צורך להוציא אדים ולהקל את העול מעלי, שאיננו כה כבד
כמו שנדמה לי לפעמים, ושאיננו מובן לאיש מלבדי, אני חוששת.