בכל בוקר הייתי קם, עם עיניים סגורות הייתי הולך למקלחת... ושם
שוטף את הפנים מצחצח את השיניים.
כשהייתי יוצא הייתי עובר דרך החדר של אחי הגדול ומעיר אותו
בצעקות.
בשנכנסתי למטבח חיכה לי מגש ועליו שוקו וחביתה עם ירקות ומצורף
לזה פתק קטן:
"בוקר טוב, נסיכים קטנים של אמא, תאכלו ותשתו כדי שיהיה לכם כח
ללמוד ותצליחו. אוהבת המון, אמא".
קראתי את הפתק ולגמתי מן השוקו המתוק וחיוך ענקי היה לי, אמא
תמיד יודעת איך לשמח אותי על הבוקר!
לקחתי את התיק, את התפוח ויצאתי לבית ספר.
הגעתי לבית ספר, עשיתי את המבחן שהלך לי ממש טוב, ישר צלצלתי
לאמא וסיפרתי לה איך היה,
היא שמחה ומסרה לי נשיקה דרך הפלאפון וניתקנו.
אחרי המבחן הלכתי לאסנת המורה הפרטית שלי במתמטיקה...
ישבתי איתה כמעט שעתיים וחצי ואז ישר הביתה לאכול צהריים עם
אמא ואחי.
אמא הגישה לנו את האוכל, נתנה לנו נשיקה, התעניינה איך היה לנו
בבית ספר והלכה לנוח...
בבוקר למחרת כשהתעוררתי, ראיתי את אמא יושבת בחדר על המיטה
שלה, מחזיקה את הבטן ומנגבת בשקט את הדמעות מהעיניים.
רצתי אליה והבאתי לה חיבוק גדול ונשיקה...
היא ניסתה לעמוד ונפלה בחזרה למיטה, מין סחרחורת הייתה לה.
שאלתי אותה אם היא מרגישה טוב, היא אמרה "כן" וקמה להמשיך לקפל
את הכביסה כאילו לא היה כלום.
נורא דאגתי, כי אני לא מכיר את אמא ככה... אז ניסיתי לתפוס את
אח שלי לבד במהלך היום כדי לספר לו אבל לא יכולתי כי היא כל
הזמן הסתובבה בינינו, אז החלטתי לדחות את זה למחר בבוקר.

ביום שבת כשהתעוררתי, לא היה אף אחד בבית ולא היה שום פתק או
הודעה.
התקשרתי לאמא שלי לפלאפון כמה פעמים ולא ענו, אחר כך התקשרתי
לאחי... אמרתי לו "אלרואי, לאיפה הלכתם כל כך מוקדם?"
הוא אמר "אממ... אנחנו..." ושתק.
צעקתי עליו "מה קרה???" הוא ענה לי "אל תילחץ, אנחנו בבית
חולים, אמא לא הרגישה טוב."
אמרתי לו "טוב, אני יוצא אליכם עכשיו", וישר ניתקתי את השיחה
בלי להגיד ביי. ומיד התקשרתי לדוד שלי שיבוא לקחת אותי...
הוא הגיע אחרי מספר דקות ובינתיים הספקתי להתארגן.
איך שהגעתי לשם הרמתי לאחי טלפון ושאלתי "באיזו מחלקה אתם?"
הוא אמר לי "אנקולוגיה..." ישר רצתי, ופתאום נעצרתי וחשבתי
"לא, אמא שלי אשה בריאה, אין מצב שיקרה לה משהו... היא אוכלת
בריא ועושה ספורט. בטח סתם הרופא רוצה לראות אותה..." טוב, די,
אני לא חושב על זה יותר! אמרתי לעצמי, והוצאתי את כל המחשבות
הרעות מהראש...
חיפשתי במחלקה וראיתי את דוד שלי יוצא מאחד החדרים (אח של אמא
שלי), רצתי אליו וזינקתי עליו ושאלתי "מה קרה? תספר לי!!!"
הוא לקח אותי והושיב אותי על ידו, ואמר לי "בוא, אור, מגיע לך
לדעת הכל."
הוא סיפר שבלילה אמא קמה משינה והקיאה המון, היא סבלה מכאבים
איומים, אז הוא לקח אותה לבית החולים.
הם גילו את הדבר שאמא הכי פחדה ממנו, גידול.
הוא אמר לי "יש לה גידול, חמוד שלי", וניגב את הדמעות שירדו לו
מהעיניים.
הייתי בשוק, פשוט הדמעות זלגו, חשבתי שכל עולמי חרב עליי...
רצתי ישר למעלית וירדתי למטה.
למטה ראיתי את אחי וחיבקתי אותו חיבוק גדול - לא עזבתי אותו
כמה דקות, הייתי חייב חיבוק של מישהו גדול תומך שמרגיש כמוני.
אחר כך אבא שלי התקשר (ההורים שלי גרושים - הוא גר בתל אביב),
ושאל אותי מה קרה, ניתקתי לו ישר את הטלפון.
אף פעם לא אהבתי אותו כי הוא אף פעם לא היה שם בשבילי, כמו
שהייתי צריך באמת.
אחרי שעה בערך אני ואלרואי אחי חזרנו לבית החולים ועלינו לחדר
של אמא, אמא צעקה לאלרואי "יפה שלי, הגעת!" וחיבקה אותו
והתחילה לבכות.
אחר כך הרופא והאחות סיפרו לנו שהגידול הוא בלתי נמנע, ואין מה
לעשות.
כולנו היינו בהלם, ישבנו בחדר שלושתנו (אני, אחי ודוד שלי)
והרגשנו שעולמנו חרב עלינו.
אבל אני חשבתי שאני חייב להיות חזק! אני ידעתי שאמא שלי תעבור
את זה! שהיא תהיה חזקה!!!
לפחות זה מה שרציתי לחשוב.
כשהגעתי לבית שלי התחלתי לברר על מחלת הסרטן. גיליתי דברים כל
כך איומים ומפחידים שלא תיארתי לעצמי בכלל.
לאחר מספר ימים, איבדתי אותה. לתמיד.
כבר לא יהיו את הפתקים בבוקר, ואת השוקו עם החביתה.
כבר לא תהיה את התמיכה שלה בנוגע ללימודים, לא יהיה מי שיכבס
לי את התחתונים וישים במגירה.
כששמענו את הבשורה בפעם הראשונה, אני לא עיכלתי.
אחי קיבל את זה הכי קשה, הוא יצא מבית החולים ולא חזר כמה
ימים... מאותה תקופה הוא לא אותו בן אדם.
ועם כמה שאני מתגעגע אליה - אני יודע שהיא לא תחזור... אף
פעם.
אבל לאח שלי אני מתגעגע יותר - כי הוא יכול לחזור, אם הוא רק
ירצה להיות אותו בן אדם שהיה.

בתקופה הזו, נחשפתי להמון דברים ולמדתי להעריך את החיים באמת.