היא פרצה לחייו ללא הודעה מראש. נסיכה עם הליכות, גינונים
וכמובן נטיות. מכשפתיות, כמובן. עצם זה שהגיעה אל מגדל השן שלו
(השד, אולי, יודע איך) העיד על כך. והבלגן שהיתה מותירה במעונו
המסודר. ובועות הסבון שהיו נשארות בחדרו גם לאחר לכתה. מכשפונת
קטנה במסווה של נסיכה.
"יש למצוא פתרון כנגד המחדל" סבר לעצמו. בועת סבון ריחפה לעברו
מתוך ספר עבה בכריכה שחורה, תוכנו כברו. ואז היא הופיעה
מאחוריו, מפריחה בלוני סבון - עם אצבעותיה, שמלתה, שיערה -
והוא נשאר מרוכז בה, מוצא את הספר זרוק ומושלך בצד לאחר מכן.
"יש למצוא פתרון".
ההיגיון הפנימי שלו אמר לו ללכת על זה. ברגע שייתן לה הרגשה
שבועות הסבון לא מפריעות לו, אולי תפסיק להפריחן. ואז, מסתכל
עליהן, בוחן את השתקפות האור דרכן, היתה שולפת סיכה ומפוצצת
אותן; צליל כפית על כוס היה נשמע כל פעם, וכך יכלה לייצר לעצמה
מנגינות ואותו לבלבל אף יותר.
הוא הגיע למסקנה שזה יותר מדיי עבורו. הנשק שלה לא היה ברור
לו, והוא ניסה ייעוץ אצל מכשפות אחרות. אמיתיות, לא מוסוות.
"שום" הודיעה לו הראשונה שפגש. הוא התקשה להבחין בפרטים מזהים
לגביה, שכן עיניו סונוורו מאור השמש העז. "מסביב לחלון, מסביב
לדלת, ושים כמה היכן שהיא עושה לך בלגן". "וזה יפתור את
הבעיה?" הוא שאל נבוך. "באחריות!" הודיעה הגברת. הקול שלה ניחן
בהגייה ברורה אבל היה בו משהו שטוח וחסר רגש, כמו כל נותנת
עצות.
והוא עלה בחזרה אל מגדל השן שלו, ומילא את חדרו בשום. חלק
מהראשים הוא אף פירק וטמן בין ספריו העבים, כנגד הבועות.
הוא בפירוש פרק את נשקה, חשב לעצמו בנחת לאחר שהלכה. שום בועת
סבון לא הופרחה בפעם האחרונה שהיא היתה, הדבר היחיד שהכאיב
לעיניו היה שמלתה הבוהקת. היא בפירוש נאלצה להקפיד על גינוני
הנסיכה שלה, ועם כך הוא ידע להתמודד. עד שהסתובב וראה את החדר
שלו.
השום מנע ממנה להפריח בועות, אבל לא לעשות בלגן.
לאחר שסיים להחזיר את חדרו למצבו הטבעי (כלומר, זה המסודר) הוא
הגיע למסקנה שיש לתקוף את היצורית המוזרה הזו בנשק שלה. הוא
חשב על כך בלילות נטולי השינה בהם ניסה לסלק מחדרו כל רמז
לנוכחותה. וכך בנה לעצמו מכשיר להפרחת בועות סבון.
לשם כך היה עליו ללכת אל הכפר בו שכן מגדל השן שלו, ולדון עם
אנשי בנייה, בעלי מלאכה, כובסות... "בועות סבון" אמרה לו כובסת
בקול צלול ונעים, ידיה שריריות ומטפחת (אדומה דווקא) מכסה את
ראשה "צריכות להתבשל במיץ של עצמן, שלושה ימים ושלושה לילות
לפחות."
הוא לא היה מוכן להמר בנושא הזה. את כל העצות הטובות שנתנו לו
אסף, ולא חסך כסף או מאמץ לבניית המכשיר שלו ורקיחת התכשיר שלו
להפרחת בועות סבון.
ואז היא הופיעה. נסיכה, כרגיל, אבל הוא כבר ידע יותר טוב מזה.
והוא לחץ ברגלו בזריזות על המפוח ובועת סבון גדולה סחפה אותה
משם, משאירה רוח ומערבולת בחדרו, נטול נסיכה וקסם. קול השאון
היה כה עז והוא ידע שהיא לא תחזור.
ניתן היה לחשוב שהוא ישמח על שנפטר ממנה, אבל כשהתבונן במגדל
השן שלו לא היה לו שמח בלב. להוציא הבלגן העז (ואליו, נניח,
הוא כבר התרגל) בספריו וניירותיו, הוא מצא את עצמו תקוע עם
גיגית ענקית, מפוח וחישוק עץ באמצע המגדל שלו. ומה הוא יעשה עם
אלו?
הוא עבד קשה. באמת קשה. סידר את ספריו וארגן את דפיו, אבל נדמה
היה שהחדר אינו מסודר. הוא שם את המכשירים שלו לניפוח בועות
באמצע הכפר, כדי שהילדים יוכלו לשחק בהם (ואיזה מעשה של הקרבה
זה היה מבחינתו!) אבל זה לא עזר. החדר נשאר בלתי מסודר. הוא
ישב על יד החלון והביט בשמיים הכחולים, בעצמים ובבועות העולות
מן הכפר (על החדר שלו לא היה לו כוח להסתכל, כאב עליו ליבו
לראות אותו בעזבונו) והוא החליט לבקש סליחה. "אם אתנצל" חשב
לעצמו "יחזרו הדברים להיות כשהיו". והוא החל מתכונן אל המסע,
אורז לעצמו רק את מה שנחוץ: כובע כנגד השמש, גרב בצבע אפור,
מפוחית פה ובועת סבון אחת, שמצא בין כל אלו.
והוא יצא אל המסע. הוא לא אמר שלום לאנשי הכפר (כאילו הכירו
אותו), רק לקח את תרמילו והלך.
בתום היום, לעת שקיעה, יכול היה להתבונן אחורה, אל עבר הכפר,
ולראות את בועות הסבון המעופפות מבין הכפר, אל עבר השמש.
האוויר היה מלא שמחה ורעננות, והוא שאב אותו לקרבו. הרגשה
מוזרה זו היתה.
הוא ניגש לבאר למלא את מימייתו, ושם נתקל בה. הוא שמח מאוד
לראותה, אך התאכזב לגלות שהיא היתה שואבת הבאר. היא הפכה
לשואבת מים!
הוא ביקש ממנה מים וניסה לחייך, אך היא לא יכלה לחייך חזרה.
"היא שואבת המים הטובה באזור" הסבירו לו, כששאל "ולכן יש כזה
תור סביבה". "עלייך לחכות עד שהירח יעלה כדי שתוכל לדבר איתה"
הסבירה לו אחת בקולה האימהי. אכן, המים שהעלתה היו צלולים
וקרים, המרווים ביותר שטעם מימיו.
והוא חיכה. היום היה כה ארוך - אולי הארוך ביותר בשנה - אבל
בסופו של דבר אחרון המחכים הלך, והוא יכול היה לדבר איתה.
הוא ניגש אליה. הסביר שהוא בא, וביקש להתנצל, לא רק במילותיו,
אלא גם במראהו.
לא היה לה שום קסם בשבילו. שום בועה. שום שמלה. היא היתה שואבת
מים, לא עוד נסיכה. וככזו, היא הלכה הביתה לבד, וברור היה
שתחזור למחרת. לא היה לה מקום אחר ללכת אליו, וגם אם רצתה, לא
יכלה לברוח.
הוא התיישב על האבן שעל יד הבאר.
הוא ישב כך גם בבוקר למחרת, וגם בבוקר לאחר מכן.
הוא ראה אותה שואבת מים בשמלה לבנה, שערה אסוף תחת מטפחת.
נותנת מים לאנשים נחמדים ולא נחמדים. הוא ראה אותה מגיעה עם
הנץ החמה ועוזבת רק לאחר שהשמש שוקעת.
אותו ערב, כשהכניס את כובעו לתיקו, בחן את תכולתו: לבד מהכובע
נגד שמש, הוא הכיל גרב בצבע אפור ומפוחית פה. אפילו בועת הסבון
נעלמה.
הוא הושיט את המפוחית לפיו ונשוף לתוכה. צליל עגום נשמע,
הססני. ובועת סבון הופרחה לה מהמפוחית. "כנראה שלשם היא נעלמה"
חשב לעצמו, ונשף לתוכה שוב. עוד צליל נשמע, הפעם בטוח יותר
בעצמו, ועוד בועת סבון הופרחה באוויר.
שלושה ימים ושלושה לילות הוא ישב כך על האבן, מפריח צלילים.
לאיטן החלו הבועות מצטברות, והיא עדיין היתה מגיעה ושואבת מן
הבאר מים.
שלושה שבועות תמימים הפריח צלילים כך, ובסופם החל סדר ניכר
בצלילים שהיה מפריח. הילדים היו מתקבצים סביבו ונהנים מבועות
הסבון, והיא - שערה החל מתפזר לעתים מהמטפחת בו היה נתון,
ולעתים היו נתפסות בו בועות סבון.
כל הקיץ ניגן כך - שלושה חודשים. הוא כבר הפך לאמן, סביבת הבאר
הפכה למסודרת, ואנשים היו מגיעים לשמוע אותו מנגן כמו גם לשתות
מהמים שלה. הוא התבונן בה מדיי ערב, אורזת את חפציה, ונהיית
יפה יותר ויותר. לעתים גם השאירה לו מים ללילה.
ערב אחד - היה זה ליל ירח מלא - החלה תחושה רעננה וקרירה יותר
לנשב. הוא חשב לחזור אל מגדל השן שלו, וניגן לירח, מתבונן
באורו המשתקף בבועות הסבון, כשהבחין לפתע בדמותה המשתקפת באחת
מהן.
הוא הסתובב וראה אותה. עם שמלה שגונה כגון הירח, בועת סבון
נחות לה ושזורות בשערה. לאור הירח המלא היא נראתה כולה כמו
קסם, עם כל מה שהיא היתה - עם גינוני הנסיכה ועם הנטיות
המכשפתיות.
הוא הסיר את המפוחית מפיו, ועמד נדהם. הוא הצליח ליצור קסם,
והקסם הצליח להחזיר אותה.
כשחזר איתה למגדל השן שלו נדהמו לגלות, כי זה הפך לארמון.
מסודר, ומלא בועות סבון.