בדרך הביתה נשענתי על חלון האוטובוס וחשבתי. אחרי לילה כזה
צריך לחשוב הרבה. הלילה הנפלא הזה הוא בעצם גם לילה נורא.
עכשיו ברור שצריך לשבת ולחשוב.

את מיכאל הכרתי לפני שנה בערך. קצת יותר. הגענו שנינו לבית ספר
בתור תלמידים חדשים, כל אחד ממקום אחר.
את כל כיתה יא' העברנו ביחד. היינו חברים טובים, לא יותר. קשר
לגמרי אפלטוני. האמת שדי נדהמתי, אף פעם לא היה לי מישהו
מהכיתה. האמת ממש היא שלפני שהכרתי את מיכאל, בכלל אף פעם לא
היה לי מישהו-מישהו. לא נעים לאמר.
כל הבנות בכיתה לא כל כך מתייחסות למיכאל.  אם חושבים על זה,
ממש לא אכפת לי. בשבילי להיות עם מיכאל חשוב יותר מאיך כל
הבנות מתייחסות אליו. הוא כזה מתוק. אף אחת לא שמה לב. מזל.

בחורה יפה עולה לאוטובוס. יחד איתה עולה איזה חתיך. שניהם
מתנשקים. בראש רצות לי השוואות בינו לבין מיכאל.
מיכאל יותר נמוך. אבל יותר יפה. וגם חמוד. לדעתי הוא אפילו יפה
מאוד. הבנות בכיתה מחבבות רובן את יניב. אבל כנראה שמיכאל הוא
פשוט לא מסוג הטיפוסים שמסתכלים עליהם. שנינו לא כל כך מקובלים
בשיכבה, אז כנראה בגלל זה לא כל כך מתייחסים אלינו.

נזכרתי פתאום, שכשהמורה הושיבה אותי לידו בתחילת שנה, כבר אז
נדלק אצלי משהו, אלא שאז ממש ממש לא זיהיתי את זה.
אחרי כמה שיעורי היסטוריה ותנ"כ, שיא המשעממים, כבר הכרתי אותו
בצורה די שטחית. גיליתי שהוא קצת כמוני, חולה על מוזיקה, שורף
שעות במסנג'ר, אוהב ללכת לים, וגם מדבר מהר, כמוני, והרבה,
כמוני.

בתחילת השנה גם ראיתי אותו פעם ראשונה במכון כושר ליד המרכז.
התאמנו ביחד פחות או יותר. הוא בשביל הגיבושים הקרביים (אבל
איזה גוף יש לו) ואני סתם בשביל הגוף. אחרי האימונים היינו
יושבים בלובי של הקאנטרי ומדברים. הוא שאל אותי הרבה על בנות.
תמיד הוא חשב שכבר עבר עלי הרבה, למרות שבעצם הוא היה הראשון
שלי.
היינו הולכים ביחד עד לתחנה של קו 13 (שנינו גרים באותו אזור).
לאט לאט נהיינו חברים טובים, באמת שלא יותר מזה.
כל יום שישי היינו יוצאים, סתם בתור ידידים טובים.
מיכאל הוציא רישיון בתחילת שנה, ואני חודש אחריו, אבל בד"כ
היינו נוסעים למקומות באוטו שלו. סמכתי עליו בעיניים עצומות.

עדיין קיים בזיכרון שלי היום של התעודות. ביוני. זה היה יום
שישי. קיבלנו את התעודות ותיכננו לנסוע לים באוטובוס. כבר
הלכנו לתחנת אוטובוס שמול בית הספר, כשפתאום פגשנו את גד. גד
הוא אפשר לאמר ידיד של שנינו, ומה שהוא אמר אותו רגע נחרת לי
בזיכרון.
"תגידו מה קורה איתכם? כל הזמן אתם ביחד, בסוף יהיה לכם ילד...
או חתונה".
מיכאל ואני צחקנו. אבל בפנים הרגשתי איך החולצה מתמלאת זיעה של
בהלה. מיכאל לא ידע, או שהסתיר, אבל כבר אז התחלתי להרגיש אליו
כל מיני דברים, כשהיינו רחוקים מכולם היו כל הזמן רגעים של
מתח. בטוח שגם הוא שם לב שזה לא סתם שקט, כשאין מה לאמר. זה
היה מתח מיני. בטוח בטוח בטוח.

ואז הגעתי למיכאל יום אחד. זה היה בתשע בערב. מיכאל התקשר אלי
ושאל אם בא לי ללכת איתו לבית קפה מסעדה חדש שבן דוד שלו פתח.
ברור שהתלבשתי יפה יפה ונסעתי אליו (עד עכשיו לא הבנתי למה,
היינו רק חברים טובים שיוצאים למסעדה - אולי למקרה שיהיו שם כל
מיני בנות יפות שיסיחו את דעתו). כשהגעתי, הרגשה של בגידה
התחילה להרגיז אותי - על הברכיים של מיכאל ישבה חן. אז עוד לא
ידעתי את השם, אבל מאז הזכרתי לו אותה כל כך הרבה פעמים והוא
נשבע כל כך הרבה פעמים שלא היה לו שום דבר איתה, שכבר אי אפשר
לשכוח את השם שלה.
החן הזאת הייתה די יפה, ואם זה לא מספיק, היא הייתה די יפה
וישבה על הברכיים של חבר (טוב) שלי.
מהר מאוד חן התנדפה לה (הרגישה כנראה לא כל כך רצויה מצידי -
מעניין למה) נשארנו שנינו. יצאנו לבית קפה. היה נחמד. אפילו
כיף. ובאותו בית קפה גם קרה משהו ששבר הרבה מחסומים בינינו,
לדעתי.
החלפנו מבטים ארוכים, עיניים בעיניים. בלי לדבר. כשהמבטים
נפגשו זה היה כמעט המחסום האחרון. משהו קרה שם. לא ברור מה.
נכנסנו לאוטו שלו אותו לילה אחרי הבית קפה. כשהתיישבנו הוא פתח
את התא כפפות ונגע בטעות בין הרגליים שלי.
המבטים נפגשו שוב. מיכאל הדליק בבהלה את הרדיו בלי להסתכל שוב.

כשעלינו על הכביש המהיר הדלקתי גלגל"צ. זכרתי שמיכאל שונא
מוזיקה ישראלית, והחלטתי להחדיר לו קצת ערכים. דודו טסה שר את
"עלית לי בזיכרון" של ריטה.
חיפשתי משהו שנראה כמו מיקרופון (לצורך העניין זה היה בקבוק
בריזר) והתחלתי לשיר בקול מגוחך.
"בלילות השרב אסתלסל סביבך, ולרגלייך מים צוננים" (קריצה? הרמת
גבות הייתה שם?) מיכאל לא הבחין ברמיזות, הביט אלי במבט מזלזל
ולחץ על הגז. רציתי לקרוץ לו או משהו אבל האומץ שלי נעלם. דודו
טסה לא נשמע טוב מספיק. עברי לידר התחיל את "בוא", ואני עם
הבריזר בידיים גם התחלתי. הפעם יהיה קל יותר לעצבן את מיכאל עם
לחישות. הרגשתי הרגשה מוזרה. שיחרור מעכבות.
"אז מתי אנחנו נפגשים?" הוא שאל.
"מחר אני אתקשר אם אני אוכל טוב?"

וככה היו בעצם כל הפגישות שלנו. פחות או יותר. ככה, עד אתמול,
בעצם, זה כבר היה היום.
רציתי לנסוע בבוקר שאחר כך לאחותי בחיפה. תיכננתי לקחת את
האוטובוס מתחנה מרכזית אחרי שאני אהיה עם מיכאל.
הגעתי אליו בערך בעשר. רצינו לצאת אבל לא ידענו לאן. רבע שעה
שמענו מוזיקה. אחר כך בדקנו את הציונים בבגרות פיזיקה
באינטרנט. מיכאל ישב שניה לבדוק משהו באימייל שלו ואני הדלקתי
טלוויזיה.
ראינו ערוץ האופנה (מה זה הן כל כך רזות שאין להן ציצים!)
וערוץ 24 (מיכאל כמעט הקיא). לאט לאט התחלנו להרגיש נוח יותר,
ולא בא לנו לצאת. הלכנו לסלון לאכול עוגה ולהשתעמם, בסוף יצאנו
למרפסת. על הריצפה ראיתי משהו מלוכלך מעקבות של כלב (הנרי הכלב
של מיכאל הביט בי במבט שואל).
ישבנו ודיברנו.
מיכאל סיפר שהוא מתחיל סוף סוף לצאת עם בנות בצורה נורמלית.
יותר לא דופקים וזורקים. עכשיו זה עם רגשות.
סיפרתי לי שקיבלתי זימונים לכל מיני מיונים שונים ומשונים
מהצבא. ישבנו שותקים קרוב קרוב. מביטים בשדה שליד ביתו.

"אני הולך פנימה" הוא אמר. "קר פה". כנראה שגם הוא הרגיש שמשהו
לא בסדר קרה כשהוא התקרב.
אחרי דקה של מחשבות נכנסתי גם. הלכתי לחדר שלו. הוא הוריד את
החולצה ונשאר במכנס קצר (אנחנו רק חברים... להירגע... זה לא
סוד שיש לו גוף, חשבתי).
"אין, אני מת מחום" הוא אמר והלך להדליק את המזגן (טוב מאוד,
חשבתי, לא יקרה כלום... להרגע).
"נראה לי שאני לא אחזור הביתה. אין לי כוח. אני אשן פה ובבוקר
אסע לאדוה" אמרתי, כאילו בדרך אגב.
מיכאל חשב כמה שניות. משהו כנראה לא נראה לו. בסוף הוא אמר
(אולי הוא באמת לא הבין?)
"טוב, הנה יש פה עוד מיטה".
הוא הלך לשירותים ואז התיישב מול המסנג'ר. בינתיים נכנסתי
לאייסיקיו שלי מהלפטופ של אבא שלו.
ענינו שנינו להודעות. ישבנו מאוד קרובים.
ואז, פתאום, ברגע אחד. הוא סובב את המבט שלו אליי בדיוק
כשהסתכלתי עליו. המבטים נפגשו. שתיקה. מתקרבים.
ואחרי שהעיניים ניפגשו - השפתיים.
נשיקה. ארוכה ארוכה. הוא מנשק טוב.
הנשיקה הראשונה שלי עם מישהו.
ותוך כדי הנשיקה גם חיבוק. חלש מאוד כזה.
נפרדים בבהלה נוראית.
"מיכאל. מה אנחנו עושים?"
קמנו מהר מהכיסאות. הסתכלתי סביבי במהירות, באקסטזה. נהייתה לי
סחרחורת, אולי מהאושר. לא האמנתי שזה קורה. מיכאל נראה פי אלף
יותר מבולבל. לא בטוח שגם אצלו זה היה מאושר.
"כדאי שאני אלך" אמרתי (מה פתאום ללכת?)
מיכאל חשב בטירוף, העיניים שלו התרוצצו כמו משוגעות. "ברור!"
הוא אמר בחצי צעקה. גם לי. יותר לעצמו. יצאנו במהירות מהחדר
שלו. נעצרתי בסלון הקטן שליד הכניסה לבית שלו. לא זזתי.
ואז שוב. הפעם נשיקה ממש. חזקה.
הפסקה קצרה.
ועוד נשיקה. וחיבוק. ומיכאל לא רוצה אבל ממשיך. הפעם ליטפתי את
המכנס שלו, וגם הוא ליטף לי את התחת (בצורה יותר מרומזת).
וחיבוק. ותוך כדי עוד נשיקות קצרות. היה לוהט. הרגשתי משהו. לא
שמחה או עצב. הכל היה מהר כל כך. הרגשתי משהו מיני. כנראה
תשוקה. מהר כל כך, למרות שאלה היו עשר דקות שלמות.
עכשיו שוב נפרדנו. אני כבר נרגעתי והשלמתי עם המצב. אבל מיכאל
עדיין נראה מאוד לחוץ. גם אני קצת נבהלתי כשחשבתי שוב על מה
שאנחנו עושים. אבל רק קצת.
השעה הייתה אחת בלילה.
הראיתי למיכאל את השעון בפלאפון. "אוטובוס אחרון יוצא באחת
וחצי".
"טוב, ניסע לתחנה" הוא אמר במהירות. שוב מבולבל מהאירועים
האחרונים. למה הוא כל כך מבולבל? לא היה ברור לו עד עכשיו שזה
מה שאני רוצה?
ירדנו מהר מהר במדרגות, כאילו כלום לא קרה. באוטו ניסינו
להתנהג כאילו כלום לא קרה. אפילו דיברנו על יוני ורינת שפתאום
נהיו זוג, ועל המסיבה של אסף ביום רביעי. אחר כך השתלטה עלינו
השתיקה. ברמזורים האחרונים לפני שהגענו לתחנה הבנתי פתאום מה
עשיתי עכשיו, והפחד מה כולם יחשבו התחיל לחלחל. כל מיני דאגות
עלו לי בראש. זה היה צפוי. אסור היה לנו להגיע לזה. מיכאל
כנראה חשב בדיוק אותו דבר. הוא שתק גם. כשהגענו לתחנה המרכזית
(האוטובוס כבר היה שם והתחיל להעלות נוסעים) הוא החזיק לי את
היד בכוח.
"קרה עכשיו משהו שלא היה צריך לקרות, אבל לא נספר לאף אחד
נכון? כולם יודעים שאנחנו רק ידידים טובים. ו... ולי יש את
דיקלה."
דיקלה הייתה מישהי שמיכאל יצא איתה בימים האחרונים וממש הראה
סימני התלהבות לצערי. לא נעלבתי. הבנתי הכל בדיוק כמוהו.
"ברור, אבל" פלטתי, לא הספקתי לחשוב והוא נפרד ב"ביי" מהיר,
נסע הלאה והאוטובוס צפצף לי.

ועכשיו מיכאל השאיר אותי פה, מוקדם מדי בבוקר (חשבתי שאני אגיע
לאדוה בשתיים בצהריים) לחשוב על כל מה שקרה בלילה ומה זה אומר.
וכל האנשים באוטובוס בכלל לא יודעים איזה לילה מטורף זה היה
ומה עובר עליי.

הגעתי לחיפה. השעה 6 בבוקר. מתוך חצי נמנום הגעתי לבית של
אדוה. כשהגעתי ראיתי שהמכונית של אבא גם שם. ממש מה שרציתי
אחרי כזה לילה קשה - הדיבורים של אבא שלי. נכנסתי לבית. די
שקט. מהמרפסת שמעתי את הקולות של אבא ואדוה.
הלכתי בשקט ונכנסתי להגיד שלום.
"שההה-לום" קידם אותי אבא.
"אווו... תיראו מי פה" אדוה אמרה.
"שלום" פלטתי לעברם.
"מה קרה דוד? למה אתה עייף ועצבני ככה? מה עשית בלילה?
בחורות?" אבא שאל בצחוק.
"עזוב אבא אני הולך לישון אני מת" הורדתי את המכנס והחולצה
ונשכבתי בבוקסר על המיטה של אדוה.

סיפור אמיתי לחלוטין שאת הפרטים שמעתי בשיחה אינטימית עם שני
נערים ממועדון כדורסל בארץ. השאר חסוי אחושרמוטה - השמות כמובן
בדויים.