ביום שמש חורפי הופיעה אישה זרה בבלוק. נכנסה לרחבה בצעדים
הססניים, עיניה תרות אנה ואנה. ניכר היה בה שמרחוק באה ואינה
בטוחה שהגיעה למקום הנכון, בהבחינה ברחל היושבת על הכיסא בפתח
ביתה, ניגשה אליה במהירות, עצרה כמטר וחצי ממנה והביטה בה
בדממה.
רחל הבחינה בזרה כבר כשהייתה על שביל הגישה לבניין.
"מעניין מי זאת", חשבה, "את מי באה לבקר?"
היא בחנה את האישה בתשומת לב רבה, מתעכבת על כל פרט, החל מנעלי
העור היקרות שלרגליה דרך חצאית המידי האלגנטית והמעיל התואם,
ועד משקפי השמש הכהות שלעיניה. שמה לב שהאישה לבושה שחורים מכף
רגל ועד ראש כולל מטפחת ראש ממשי אשר שיוותה לה מראה של אלמנה
עשירה. רחל לא הופתעה כאשר זו ניגשה אליה, רגילה הייתה בכך וכן
הייתה היא היחידה בשעה זו בחוץ, כבר התכוננה לשאלה העומדת
להישאל, ומה רבה הייתה הפתעתה משלא נשאלה ובמקום זאת עמדה הזרה
והתבוננה בה בעניין רב. מבוכתה גברה משעבר הזמן הסביר ועדיין
הזרה שתקה ורק הביטה בה. היא זעה באי נוחות בכיסאה והידקה את
החלוק הישן מעל לשמלה נטולת הצורה שלבשה, לפתע הייתה מודעת
למראה המוזנח.
"שלום" אמרה רחל "את מי את מחפשת"?
עכשיו עמדה והביטה בה ממש מקרוב,
"בערך בת חמישים" חשבה "בגילי".
הזרה לא ענתה, במקום זאת הורידה את משקפי השמש ועיניה השחורות
ננעצו ברחל במבט קפוא נטול רגשות.
עתה הביטה בה רחל ביתר תשומת לב, כתפיה שחו מעט והיא הטתה את
ראשה כדרך הכלבים כדי למקד את מבטה, כאשר לפתע אחז גוש בגרונה
והזיכרון הכה בה באחת. הרגישה איך הדם אוזל מפניה וברכיה
נמסות, היא גיששה אחר משענת הכיסא, ומשאחזה בה התיישבה במהירות
והליטה פניה בידיה, מסרבת להסתכל במבט הקפוא של הזרה.
"בון ז'ור מארי"  אמרה הזרה בצרפתית. "עברו יותר משלושים שנה,
לא? למה לא באת להגיד שלום לפני שברחת, היינו חברות, ככה עושות
חברות?"
ניכר בזרה שהיא אישה משכילה ואינטליגנטית, שפתה עשירה,
תנועותיה רכות ועדינות, עמידתה זקופה... כל כולה אומרת אצילות
מאופקת.
ומארי, שמכירים אותה בשם רחל, יושבת בכיסא, פלג גופה העליון
מתנדנד קדימה ואחורה בקצב מונוטוני, ימינה מונחת על פיה, שמאלה
על חזה, ועיניה משוטטות על פני האישה כאילו כדי לוודא שאין
טעות בזיהוי.
מארי זועקת, ידיה מונפות בתחינה לעבר רחל ודמעותיה זולגות ללא
מעצור.
"תסלחי לי רחל, תסלחי לי, הכל לקחתי לך, את הבעל לקחתי לך, את
השם שלך לקחתי, את האהבה שלך... הכל... הכל... "
קולה נחלש ובכיה מתגבר, ואז פורץ שטף מילים מפיה:
"תסלחי לי רחל, בבקשה בבקשה,  אני מבקשת ממך, כבר אלוהים העניש
אותי מספיק, הוא לקח לי את נפתלי, ואפילו אין לי ילד ממנו, זה
מגיע לי, ועכשיו הוא שלח אותך לכאן בשביל להוסיף לי בעונש, זה
מגיע לי, זה מגיע לי, מגיע לי"
המילים נקרעות מגרונה, כואבות, מיוסרות... עתה היא על ברכיה,
מתעלמת ממגע מרצפות הבטון המחוספסות, ידיה חובקות את רגליה של
רחל וכתפיה רוטטות בבכי מתמשך.

לאט לאט רחל מפשירה, היא כורעת על ברכיה גם ומחבקת את מארי.
וכך, משך שעה ארוכה הן בוכות מחובקות אחת על כתפי השניה. האחת
מטופחת, השניה מוזנחת... חברות ילדות, וכאילו לא עברו יותר
משלושים שנה. אחר כך רחל קמה, תומכת במארי ואומרת:
"זהו מארי, מספיק לבכות, תזמיני אותי לתה ונדבר, יש לנו הרבה
על מה".
מארי ממהרת לסדר את שערה ולהדק את חלוקה.
"אני מתביישת רחל" היא אומרת "הבית שלי עני, שלושים שנה לא
טיפלתי בו, מאז שנפתלי נפטר, לא רציתי לעשות כלום, רק להעניש
את עצמי בגלל מה שעשיתי, אפילו צבע אין על הקירות".
ורחל מביטה בה ואומרת בשקט:
"לא נורא מארי, אני לא מפחדת מעוני, אנחנו חברות, לא?"
רחל ניגשת לדל, פותחת אותה, נסוגה שני צעדים ואומרת:
"בבקשה".
רחל נכנסת, לאט, מביטה בסלון הקטן, העלוב, בקירות החשופים בצבע
המתקלף ממשקופי החלונות... לאט, צעד אחר צעד חוצה את הסלון
ומניחה יד על ידית דלת חדר השינה. רחל, שהלכה אחריה, ממהרת
להניח את ידה על ידה של ידידתה:
"רגע רחל" היא אומרת "אני מוכרחה לספר לך משהו לפני שתיכנסי
לחדרים"
היא מושיבה אותה במטבח ליד שולחן קטן מצופה פורמאיקה ומכינה תה
עם נענע. רחל מסתכלת בעניין כיצד היא מכינה את התה. שתי כפיות
תה, מלוא החופן נענע שטוף ונקי, שתי כפות סוכר. הכל מוכנס לברד
ישן יפהפה. אחר כך מארי לוקחת את הקומקום מעל האש וממלאה את
הברד במים רותחים. עיניה של רחל מתרחבות למראה הסניה עם הכוסות
שמארי מוציאה מהארון, אולם שותקת וממתינה עד תום טקס מזיגת
התה, ומשזה מוכן היא לוקחת את הכוס הנתונה במחזיק הכסף ואומרת
בחיוך:
"אני זוכרת את את הסט הזה, יש בו רק חמש כוסות, אני שברתי את
השישית, זוכרת?"
עיניה של מארי אורו וצחוק פורץ מפיה,
"יהההה, איך את זוכרת, כל הכבוד לך, ואיך אמא שלי התרגזה עליי,
אבל לא אמרתי שזאת את, לקחתי את התיק עלי"
הן פרצו בצחוק מתגלגל והחלו להעלות זכרונות מימי ילדותן
במרוקו.  היו מעבירות מידע חסר שהשלים להן את השנים האבודות.
מארי הייתה מנותקת, בעקבות הבריחה שלה עם נפתלי משפחתה נידתה
אותה, הוריה מתו כמה שנים לאחר מכן, אביה מת מהתקף לב ואימה
מצער ובדידות.
"הם אהבו אותך, מארי" אמרה לה רחל "אבל לא יכלו לעשות כלום נגד
אח שלך הגדול, מרדכי, הוא השביע את כולם שלא ידברו איתך אף
פעם".
"ומה עם אחותי איבון, ויעקב אחי, מה איתו?"
מארי הייתה נסערת ושתתה בצימאון כל מילה של רחל.
"הם נשואים ויש להם ילדים, איבון גרה בנתניה ויעקב בבאר שבע,
מרדוש לא עלה לישראל, לא רצה, הוא גר בפריז עכשיו, לא עובד, יש
לו עשרה ילדים".  
כך ישבו שעות רבות והזמן חלף מבלי שירגישו, עד שהגיעו לסיפור
המשותף להן, לנפתלי. הייתה מבוכה, מארי אחזה בידיה של רחל
ואמרה:
"רחל, אני עוד פעם מבקשת סליחה, הלוואי והייתי יכולה להחזיר את
הזמן אחורנית"
ורחל אומרת:
"עכשיו הכל בסדר מארי, כשידעתי שנפתלי ברח איתך כל העולם שלי
התמוטט, חשבתי שיותר טוב למות וניסיתי להתאבד, אבל אבא שלי
הציל אותי ושלח אותי לצרפת לדודים שלי. את יודעת שלאבא שלי היה
הרבה כסף מהמסחר בבדים, אז הוא דאג שאלמד בבתי הספר הכי טובים
ושיהיו לי חיים ללא דאגות. לא היה חסר לי כלום, רק אהבה.
ואפילו לא יכלתי להתחתן. אבא שלי מצא אותך ואת נפתלי אבל אני
אמרתי לו שלא יעשה כלום. אחר כך נפתלי מת ואני הייתי חופשית,
התחתנתי בכנסיה עם גוי צרפתי עשיר שהכרתי באוניברסיטה. לפני
שנתיים הוא נפטר ולפני כמה חודשים החלטתי לבוא לכאן ולראות מה
יהיה. אל תדאגי מארי, אני יודעת שהביטוח לאומי עשה לך עיקולים
ובעיות, אבל ממחר הכל יהיה בסדר, אני אשלם להם את כל הכספים
שהם נתנו לך, יש לי הרבה כסף ורק ילד אחד, תרשי לי לעזור לך.
ובקשר למה שהיה... אני סולחת לך, בסוף הכל יצא לטובה, יצאתי
לפריז, למדתי, ראיתי עולם... אני לא רואה את עצמי חיה פה כמוך,
אני כבר לא אותה ילדה שהכרת... השתניתי..." היא משכה בכתפיה.
"אבל אני אוהבת אותך, את לא השתנית בכלל" היא חייכה חיוך גדול
וחיבקה את מארי.
מארי מהנהנת בראשה, מחייכת ונושכת את שפתיה ואומרת:
"את יודעת, החדר הזה שרצית להיכנס, זה החדר ילדים שהכנתי
כשהייתי בסוף ההיריון, הכנתי הכל אבל הילד מת מהרעלה בחודש
התשיעי, בהתחלה. היינו בבית הזה רק שנה לפני כן, כל השכנים
התחלפו כבר, רק אני נשארתי. מאז החדר סגור כמו שהיה, אף פעם לא
נכנסתי לשם, לא היה לי אומץ".
"והחדר השני?" שואלת רחל.
"החדר השני זה החדר שינה שלנו, של נפתלי ושלי. נפתלי קנה לי
אותו שנה וחצי לפני שמת, דאג לי בגלל שהייתי בדיכאון בגלל הילד
ורצה לעשות לי שמח. אחר כך הוא בעצמו מת, קיבל סרטן ומת. מאז
לא שיניתי את החדר, ככה הוא כמו שהיה באותו יום שנפטר, אני רק
מנקה וזהו, את החדר של הילד אני גם לא מנקה, אבל את זה כן, אני
ישנה בו".
היא הביטה ברחל ואחר כך אמרה:
"עכשיו את יכולה להיכנס לחדרים אם את רוצה".
רחל רק מניעה בראשה ימינה ושמאלה ושפתיה צרות את המילה:
"לא".