בבית-ספר הם קראו לי 'תייר'.  אף-פעם לא הבנתי למה.

אחרי ביקורת הדרכונים, בנמל-התעופה של העיר אוסלו,
שנת 95', השנה ש...,
עצר אותי אחד מאנשי הביטחון וביקש לראות את תכולת המזוודה.
שאלתי אותו "למה?" (באנגלית, כמובן) והוא ענה לי "ביקורת
שגרתית" (בנורווגית, כמובן), מה שהתפרש אצלי כ"אתה נראה לי
חשוד" (בעברית, אלא-מה?).
סירבתי.  הם קראו לאנשי ביטחון נוספים ואלה גררו אותי לתחנת
המשטרה המקומית.
"אפשר כוס מים בבקשה?".

שמו אותי בחדר חקירות קטן כזה, אפוף עשן של סיגרים קובניים.
בחדר היה שולחן, מנורת תקרה, שני כסאות ופסל אפריקאי כזה, קצת
מפחיד.
חוקר אחד שאל אותי אם אני יודע למה אני פה.
חייכתי חיוך רחב.  סוף סוף אנגלית רהוטה!
"מה אתה מחייך?" הוא שאל.
"נו, יו דונט אנדרסטנד..."
"טוב, אין שום בעיה, מר...מר..."
"קומנט. נו קומנט."
"מר קומנט.  כנראה שאתה הולך לבלות אצלנו המון זמן."
"המון זמן מיי אס! (תמיד רציתי להגיד את זה לחוקר משטרתי),
"יוב גוט נוטינג און מי" (גם את זה).
החוקר יצא והשאיר אותי שם לבד בחושך, עם הבובה.  פחד אלוהים.

לא ידעתי מה לחשוב, מה כבר עשיתי?  אולי זה הגראס שעישנתי שבוע
שעבר (מה אסור?), אולי זה הבית-קפה הזה שבטעות שכחתי לשלם בו,
אולי זה בגלל ששיקרתי כשהייתי בן 17 ומאז לא מפסיק לרדת עלי
גשם.
אחרי 45 דקות, כשהחוקר חזר, כבר התכוננתי להתוודות על הכול, רק
שלא ישאיר אותי שם לבד עם מוטומבו עוד פעם.
"אתה משוחרר" הוא אמר.
"יו מדר פקרס! וואט קיינד אוף פלייס איז דיס? דיס יז האו יו
טריט טוריסטס?  איים נבר קומינג היר אגיין!".
הם לא ידעו איפה לקבור את עצמם מבושה.
כשיצאתי משם, גיליתי שהם פתחו את המזוודה שלי בכל זאת. הייתה
שם גרב אחת בלי זוג.

האם זה בגלל שהייתי בא הולך מתי שבא לי? או אולי בגלל שהייתי
מתלבש קצת מוזר?

הם לא יודעים שאיתי לא מתעסקים בקטנות.  
שהייתי קטן, נסעתי בקיץ לסבא וסבתא שלי באמריקה (תייר או לא
תייר...), וסבא שלי אמר לי שאם אני יאכל בננה, הוא ייקח אותי
ללונה-פארק.  
אז אכלתי. בכל-זאת, לונה פארק.  אחר-כך הוא אמר שהוא סתם צחק
איתי.  עד היום אני לא מדבר איתו.
ושלא תחשבו שזאת הפעם הראשונה שהוא עושה לי דבר כזה.  שנה לפני
זה היתה לי צמה כזאת קטנה בשיער, כמו של הילדים המתלהבים, וסבא
שלי לא אהב אותה אז הוא אמר שהוא יתן לי מאה אם אני אגזור
אותה.  
כמובן שאחרי 2 דקות כבר הייתי בלי צמה. בכל-זאת, 100 דולר.
אחר-כך הוא אמר שהוא התכוון ל-100 סנט.  
או הפעם ההיא שהוא הבטיח לקנות לי דרדס אמיתי, והפעם ההיא שהוא
אמר שאם הוא יפסיד לי בדמקה אז הוא יאכל מטאטא.  
לא דרדס, לא מטאטא ולא נעליים.
אבל השיא היה במשחק כדורגל של איטליה מול צרפת ב-77.  היה תיקו
1 ואיטליה התחילו ללחוץ, ככה שהצרפתים לא עברו את החצי.  או,
אז סבא שלי נכנס לתמונה ואמר שאם איטליה מנצחת, הוא מתאבד.
וככה כדי להכניס אקט של דרמטיות לכל הסיפור, הוא הלך והוריד את
האקדח 9 מ"מ שלו מהמחבוא בתקרה של הסלון.
איטליה נצחו, ונחשו מי עדיין חי, נושם ועושה מנגל בחצר שלו
בלונג-איילנד?

כנראה השילוב של שניהם, הוא זה שהביא לכינוי הזה, שרדף אותי
אז - עד י"ב, ורודף אותי עכשיו - בגיל 43, מדי יום ביומו.

שבוע הבא אני נוסע לפראג.  ואם ירצה השם, בלי נדר, אני גם לא
חוזר.  ושיתפוצץ העולם.  ושלא יישאר זכר למדינה המחורבנת הזאת.
אני אראה לכם מה זה תייר!
"תגיד, נניח ומגיע סוף-העולם. מישהו יישאר חי לדעתך?"
"אה, זה תלוי...איך בדיוק הוא מגיע, סוף-העולם הזה?"
"לא יודע איך, מתנגש בנו איזה כוכב לכת או משהו..."
"כוכב לכת?  אם כוכב לכת אז...לא."
"לא יישאר אף-אחד נכון?  זה גם מה שאני חשבתי.  גם לא מייקל
ג'קסון?"
"גם לא הוא."
"יא אללה, תראה מה זה.  כוכב לכת אחד ונגמרנו.  אני בטוח
שהג'וקים יישארו.  החארות האלה, אלה לא הולכים לשום מקום."

אבל לא עוד.  אתם שומעים אותי שם?  לא עוד.  קרוב אבל לא
סיגר.

היה לי חלום ממש משונה הלילה.
חלמתי ששני היצורים המוזרים האלה מהטלוויזיה, אתם יודעים - אלה
שעשויים מפלסטלינה, אחד סגול ואחד כתום (או אחד כחול ואחד חום,
אני עיוור צבעים) חוטפים אותי.
הם הכריחו אותי להשתתף במין אולימפיאדת פלסטלינה שלהם.  רק מה,
אני הייתי בן-אדם רגיל והם היו אלסטיים כאלה, וניצחו אותי כמעט
בכל דבר.  חוצמזה שאני הייתי ג'ובניק בצבא, והאולימפיאדה
היחידה שהייתה לנו שם כללה מקצים כמו "זריקת זין", "הרמת
כוסית" ו"הטלת סמכויות".  אז זהו הפסדתי.  איזה קטע.  בכלל,
איזה מעניין זה לשמוע חלומות של אחרים?