לזרוק אותי. אמרתי לו שייתן לנו עוד הזדמנות, אבל הוא לא הסכים
לשמוע. פתח את חלון הקומה הרביעית וזרק אותי דרכו.

רגע הריחוף באוויר היה נפלא.

לאחר מכן הביט איך העוברים ושבים דורכים עליי כלעומת שבאו,
גיחך קצת, ואז סגר את החלון והתריס. מאז לא ראיתי אותו יותר.

חשבתי שאני הולכת להתייבש על הרצפה (האספלט מאוד לא טוב לעור
הפנים) עד שבא מטאטא הרחובות הרוסי וגרד אותי ממנה ושם אותי
בפח האשפה שלו.

סך הכל הוא פיזיקאי, לא בן אדם שמופתע מכל דבר.

דיברתי איתו קצת והסתבר שהוא נחמד מאוד. החיים בזבל התגלו
כנוחים ושימושיים ומאז אני גרה איתו, מלמדת אותו עברית, והוא
מלמד אותי לאהוב את הכביש (וגם את המדרכה).



מרץ 1995.
פורסם ב"פי האתון" ינואר 1997.