אני עומדת פה ומנסה לתקן אותה. אני צריכה להודות שכמעט
התייאשתי. זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי שזה יהיה. היא שבורה
לגמרי. זה הגיוני, אני זרקתי אותה על הרצפה בכל כך הרבה כוח.
רציתי שהיא תשבר. זה מה שחשבתי. ועכשיו אני מנסה לתקן אותה.
לחבר את השברים ולחבר עם סלוטייפ או דבק מגע. אבל זה לא עוזר.
אני פשוט לא מצליחה להרכיב אותה מחדש.
אהבתי אותה. היו לי עוד, והן היו הרבה יותר חדישות ונוחות. אבל
היא היתה הכי. הראשונה שלי. שמרתי עליה עוד מכיתה א', מאז
שקיבלתי אותה מהמורה ביחד עם מדבקה של השם שלי וסיכה קטנה. אני
חושבת שגם אמא תכעס כשהיא תראה, גם היא אהבה אותה. היא לא היתה
שלה אמנם, אבל היא אהבה אותה הרבה יותר מאת כל האחרות,
החדישות. היא אמרה שהיא אמיתית.
אבל בכל זאת, שברתי אותה. היא היתה סדוקה עוד קודם, מכל מיני
אנשים שהתעסקו איתה, אבל אני שברתי אותה. ועכשיו אני נלחמת
בשברים, מנסה לגרום להם לחזור להיות ביחד. אבל הם מתפוררים
לקטנים, עוד יותר כשאני נוגעת בהם.
קשה לתקן אותה. לא סתם נגיעה או שתיים והיא חוזרת, כמו אחרים
ששברתי. היא שבורה לגמרי. אולי זה בגלל שהיא אמיתית, כמו שאמא
אומרת, והאמיתיים נשברים הרבה יותר בקלות. אני אנסה עוד כמה
פעמים, היא שווה את זה. היא שווה את כל המאמץ, ואת כל הדם
שיורד לי מהאצבעות כשאני נוגעת בשברים שלה. אבל בכל זאת, זה
ממש כואב. אולי אני אעצור לרגע? אלך לשים פלסטר ואחזור לנסות?
לא, אני חייבת להרכיב אותה. אם אני אדחה את זה הפירורים הקטנים
בטח יעופו, ואז היא לא תהיה מושלמת כמו קודם. אבל זה מעצבן
וקשה, ובכל מקרה יש לי אחרות. אני כבר לא בטוחה שזה כל כך שווה
את זה. היא ישנה גם ככה. יש ויהיו חדשות. אבל בכל זאת...
כנראה שממש קשה לתקן את החברה שלך, ששברת. |