אני נורא רוצה לכתוב איזה קטע - שיראה אותי הכי עירומה וגלויה
שיש. אני רוצה לכתוב משהו שיגרום לי להרגיש ששיחררתי לחץ עצום
שנח לי על הלב. הבעיה היא שאני לא יודעת איפה הנקודה החלשה של
הלחץ הזה, איפה אפשר לדקור אותו, שיתפוצץ.
אני קוראת קטעים של אנשים אחרים, שמצאו כבר את הדרך החוצה
מהמבוך שחלק קוראים לו גיל ההתבגרות, חלק תסביכים נפשיים...
חלק סתם מזהים אותו אבל לא נותנים לו שם.
שנה הבאה אהיה בת 20 ועדיין אין לי מושג מה השביל הנכון
בשבילי.
אם רק הייתי יודעת איפה להתחיל לחפש, אולי הייתי מוצאת אותו
לפני שנהיה מאוחר מדי... אבל אין לי מושג איפה אני, איפה השביל
הזה, איפה, איזשהו סימן שיעזור לי.
בסוגריים אני רוצה להגיד למירבית המתוקה - נתת לי אומץ לכתוב
שאני אבודה. אם את הצלחת לגשש את הדרך, אולי גם אני יכולה. אם
רק לי היה את האומץ הזה שלך.
אולי זה בגלל שמעולם לא חוויתי קושי אמיתי שיגלה לי מי אני
באמת. צבא זה קושי? אני כמעט נשברתי ודווקא גיליתי בי את
הצדדים שלא רציתי לדעת שיש בי.
החוזק שלי כאילו נמלט ברגע שנהיה קצת קשה.
בסוגריים שניים, אני רוצה לספר למתן שהוא שבר את ליבי כשעזב
ככה. היית בשבילי כמו חוט של תמיכה, גם כשאחרים נטשו. אולי
מתישהו תסביר לי למה גם אתה החלטת ללכת...
אולי זה בכלל בגלל המשפחה שלי. כל כך גדולה, ומשאירה אותי כל
כך בודדה. אהבה כזאת שעוטפת, אבל בעצם ביני לבין האהבה הזאת יש
רווח שכל הכאב וכל הקור נכנס דרכו.
בכל אופן - אני לא מנסה להאשים. רק ביומן אני מרביצה לכל מי
שזכאי למנה הגונה. אל דאגה, לא תשמעו ממני יותר מילה על הנושא
הזה, כי בשבילי זה מסוכם - אני מסכימה שלא נסכים. אני אשאר
מבולבלת. אולי יום אחד, במקרה, אמעד על איזו אבן ואמצא את
השביל שאני מחפשת. |
