"אני רואה שהחלטת לחזור" הוא אפילו לא מרים את הראש מהניירת
שעל השולחן.
"לא היה לי לאיפה ללכת"
"כולם חוזרים בסוף"
"אני לא כולם"
"ועדיין, חזרת"
"אז זה אומר שאני כמו כולם?"
"כן"
היא מסתכלת בו במבוכה.
"זה רע?"
"תגידי לי את"
"אני משערת שלא"
"החלטה שלך"
"חשבתי שאתה הסמכות"
"הסמכות לא מחליטה בשבילך"
רושם משהו בעט נוצה.
"אתה יכול להרים את הראש בזמן שאנחנו מדברים?"
"אני יכול"
היא מחכה רגע.
"למה אתה לא מרים אותו?"
"לא אמרתי שאני צריך"
היא מקללת בשקט.
"את מזכירה לי את אמא שלך"
"אמא שלי מתה"
"גם את"
שתיקה.
"הכרת את אמא שלי?"
"אני מכיר את כולם"
עוד שתיקה.
"איך היא הייתה?"
"כמו כולם"
"כמוני?"
"אני משער"
לחלוחית מתחילה להתהוות בקצה עינה.
"צריכה מטפחת?"
"לא תודה"
היא מתייפחת בשקט לזמן קצר.
"אני רואה שאת רגישה"
"אתה יודע שאתה אדם קר?"
"אני לא אדם"
"אתה יודע שאתה קר?"
"כן"
"וזה לא מפריע לך?"
"לא"
היא מרימה לו את הראש, מישירה מבטה אליו.
"אכפת לך בכלל ממני?"
"לא"
היא עוזבת אותו. הוא מוריד את הראש חזרה לניירת.
"אכפת לך בכל ממישהו?"
"לא"
"אז למה אתה מראיין אותי?"
"כי אני צריך"
"מי החליט?"
"אני"
"למה אתה עושה את זה?"
"ככה"
"לא נמאס לך להתחכם?"
"לא"
היא מסתכלת עליו לרגע.
"אהבת פעם מישהו?"
"כן"
"ומה קרה לו?"
"כלום"
"אז כן אכפת לך ממישהו"
"לא"
"אמרת שאתה אוהב מישהו"
"זה לא סותר"
"זה כן"
"אני הסמכות, אני מחליט"
מדבר ממש כמו ילד קטן שגאה במה שנתנו לו.
"בכלל, מי נתן לך את הסמכות הזאת?"
"אף אחד"
"היא פשוט הייתה שם?"
"כן"
"ואף אחד לא ניסה לקחת אותה ממך?"
"לא"
"מוזר"
"בכלל לא"
"אבל אנשים רוצים כוח"
"אין פה אנשים"
"אני אישה"
"את לא אנשים"
"אז אני יכולה לקחת ממך את הסמכות הזאת עכשיו?"
"את יכולה לנסות"
"וזה יעזור?"
"לא"
"למה?"
"ככה"
הוא מרים לרגע את הראש מהדף בו הוא עוסק, חושב, וחוזר אל
הניירת.
"אתה לא מפחד שמישהו ינסה לקחת ממך את הכוח הזה?"
"לא"
"אתה מפחד בכלל?"
"לא"
"אתה יודע מה זה פחד?"
"כן"
"אז אתה חייב לפחד"
"מי החליט?"
"אני"
"להזכירך, אני הסמכות פה"
היא מתעצבנת קצת.
"למה אתה מתנהג אלי ככה?"
"איך?"
"אתה יודע איך"
"אם את אומרת"
"אתה יכול להפסיק?"
"אם את תגרמי לי"
"ואיך אני גורמת לך?"
"את לא"
"יש בכלל משהו שמשפיע עלייך?"
"כן"
"מה?"
"הכל"
"ומה זה הכל?"
"כלום"
"הכל זה כלום?"
"כן"
היא שתקת לרגע, מהרהרת בדברים.
הוא טובל את עט הנוצה שבידו בתוך קסת דיו שעל השולחן, וממשיך
לכתוב.
"מה אתה כותב?"
"שום דבר מיוחד"
"אתה מנסה להתחמק?"
"אלוהים לא מתחמק"
"אתה נראה לי יותר כמו השטן"
"אני השטן"
"אמרת שאתה אלוהים"
"אני לא רואה את הסתירה"
המילה האחרונה תמיד שלו.
"למה אתה מעשן?"
"מאותה סיבה שאני מזכיר לך את השטן"
"ולמה אתה מזכיר לי את השטן?"
"תגידי את"
"כי יש לך קרניים... וזקן תיש כזה, ו..."
"נראה בדיוק כמו ציור של השטן, שראית"
"נכון"
"ואת יודעת למה זה?"
"למה?"
הוא מרים את הראש, בפעם הראשונה.
"כי ככה החלטתם"
"מי זה אנחנו?"
"בני האנוש"
"אף אחד לא החליט שאלוהים הוא השטן"
"אבל ככה אתם מדמים אותי"
"אתה כועס?"
"לא"
"אז למה אתה נשמע ככה?"
"כי את מצפה להתפרצות רגשות"
"אני מצפה?"
"כן"
"איך אתה יודע?"
"כי כולכם מצפים להתפרצויות שכאלו"
"וזה רע?"
"תגידי לי את"
"אני לא יודעת"
"אז גם אני לא"
הוא מוריד את הראש.
"אתה עצוב?"
"לא"
"אתה נראה עצוב"
"את רוצה שאני אראה עצוב, אז אני נראה עצוב"
"איך אתה יודע מה אני רוצה?"
"אני יודע הרבה דברים"
היא מביטה בדף.
"עוד כמה זמן תגמור?"
"לגמור מה?"
"לכתוב"
"כבר גמרתי"
"אז למה אתה כותב?"
"כי אין לי משהו אחר לעשות"
"יש לך"
"מה יש לי?"
"לדבר איתי"
"זה מה שאני עושה"
"אבל אתה כותב בדף"
"אני לא מוצא בעיה עם זה"
"פעם אחרונה, אפשר לדעת מה אתה כותב?"
"רושם"
"מה אתה רושם?"
"הערות"
"על מה?"
"על הראיון שלנו"
"כבר הגעת למסקנה?"
"איזה מסקנה?"
"המסקנה שאתה אמור לקבל מהראיון הזה"
"כן"
"והיא?"
"התקבלת"

"הבא בתור"