[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רחוב הגדוד העברי בתחנה המרכזית הישנה. בפינת הרחוב עמד לו
אוטובוס של טיולים, 'קרן מסיעי המזרח'.
אוטובוס מן הפשוטים.
סביבו רק גברים. התקרבתי לאיטי במכונית שלי לשם וראיתי אותם.
בחולצות מפוספסות, חלקם פסים עבים יותר, חלקם דקים יותר,
צווארון, כפתורים, מעטים היו עם חולצות טריקו שיותר מתאימות
למזג האוויר שלנו, אך גם הם עם צווארון. מכנסיים בצבע כחול או
חאקי, והחולצות כולן בתוך המכנסיים.
ניכר בהם שאלה פועלים רומנים.
יום העצמאות והם עובדים? באיזה בנין עובדים היום? חשבתי לי.
החלטתי לבדוק.
החניתי.
צעדתי לעברם. אשה בת חמישים, לא צעירה, לא חתיכה, לא משובבת,
אשה. מכנסיים, נעליים, חולצת טריקו, שיער כהה. שכיית החמדה
היחידה שהייתה עלי היו שפתי שנמשכו אדום, שהיה מאד בולט על
לובן עור פני.
התקרבתי!
כל המבטים הופנו אלי - אבל כולם. לא הייתה שם אשה אחרת מלבדי,
וכל הגברים שהיו בסביבת האוטובוס נעצרו לשניה והביטו בי.
באותה שניה חשתי 'העולם עמד מלכת ומביט בי', שהרי לא היו שם
אחרים מלבד הפועלים המתגודדים בסביבת האוטובוס.
מחויכת ניגשתי לכיוון דלת הנהג.
עוד לפני שהגעתי לאוטובוס עצמו אמר לי אחד האנשים "שלום".
השבתי לו במנוד ראש ובחיוך.
"אנחנו לטייל, תבוא אתנו", אמר לי אותו אדם.
"אני?" השבתי לו בסימן שאלה וללא היסוס, השד יודע מה עבר עלי
באותו רגע כשאמרתי: "טוב, אני באה".
כך מצאתי עצמי באוטובוס מלא פועלים רומניים, שנסעו לטיול ברחבי
הארץ בבוקר יום העצמאות החמישים ושלושה של מדינת ישראל - טיול
שכל אחד מהם שילם עבור ההשתתפות בו חמישים שקלים, והמעביד
הוסיף חמישים ש"ח נוספים - הוצאה מוכרת בסעיף שינוע והובלה.
המארח שלי, ניקולאי, הושיב אותי באמצע האוטובוס וישב לידי.
כל המבטים הופנו אלי, לקח להם כמה דקות להתרגל לנוכחות שלי.
המשיכו לדבר ברומנית, שפה שאני מכירה בה שתי מילים ציפצ' - מה
נשמע? - ובינה - טוב .
זהו, אף מילה נוספת.
לא הבנתי דבר וחצי דבר. ניקולאי ענה להם מפעם לפעם וניחשתי שהם
מדברים עלי והוא מהסה אותם.
חשבתי לי, הרי גברים הם, אז כמנהג הגברים:
'תראו מה נקולאי מצא' 'גם אני רוצה' 'למה רק ניקולאי'. את שמו
של ניקולאי שמעתי כל הזמן אז חיברתי לי בראש את אמרות הכנף
הגבריות האוניברסליות.
ניקולאי התחיל לדבר אלי בעברית.
"טיול, אני", הראה על עצמו, "פועלים", הראה על חבריו, "עושה -
שם ספא טוב טוב."
למזלי ידעתי שספא אלה מרחצאות, והבנתי שפניהם מועדות לחמי
טבריה. האוטובוס עשה פעמיו צפונה.
משהחלה הנסיעה, ניקולאי ישב זורח לידי - איך שהוא גאה, חשבתי
בלבי, שהוא היחיד מכל רעיו שלידו אשה.
הנוסעים התרגלו לנוכחות שלי. מישהו נתן לנהג קלטת של שירים
רומניים. המוסיקה החזקה מילאה את החלל. פתחתי חלון, הבטתי
החוצה, הוצאתי את הטלפון, השארתי הודעה בבית - שאני אגיע בערב
- בני ביתי עצמם יצאו לטיול עם חבריהם.
ניתקתי את המכשיר, עצמתי עיניים והקשבתי למוסיקה הצוענית.
מנגינות שכאלה מרקידות את לבי, לא יודעת למה, אבל מוסיקה שכזו
עושה לי לרקוד.
החברים החדשים שלי מחאו כפיים, חלקם שרו, אחד הפליא שירתו,
אחרים היסו את חבריהם ועודדו אותו במחיאות כפיים לשיר.
"פויו! פויו!" צעקו חבריו.
ופויו, איש גבוה עם קסקט, חולצת צווארון עם פסים וכפתורים,
עמד, בידו בקבוק בירה, ושר לצלילי המוסיקה שנשמעה ברמקולים,
הוא שר ליד הצלילים, לעתים, הבנתי, הוא מתבלבל במילים, לעתים
לא זכר את המילים ושר לללה לללה, והפועלים מחאו כפיים לקצב
המנגינה.
"פועלים שמח", אמר לי ניקולאי וחייך, חיוך שגילה לי שמחצית
משיניו חסרות.
"כן", אמרתי לו, וגם אני, השבויה בצלילים, התחלתי למחוא כפיים
לקצב המופלא.
בקבוק יין עבר מאחד לשני. אני סירבתי, לא היה לי נעים, שכן
אינני שותה והם חשבו שאני נגעלת ממגע הפיות בבקבוק.
"לא", אמרתי, "לא אכלתי היום" וסימנתי אל עבר פי.
לא עברה שניה וניקולאי הוציא מהתיק שהיה מונח לידו כיכר לחם,
בצע בידו חתיכה ונתן לי אותה. שלף נקניק מהתיק, הוציא מכיסו
אולר. בעוד האוטובוס נוסע בקצב קבוע, חתך שתי פרוסות, נתן לי
אותן ביד, חיבר ללחם וציווה "אוכל!"
חייכתי, היה טעים הלחם עם הנקניק בבוקר - גם הייתי רעבה, שכן
התעוררתי שעתיים קודם, ומלבד קפה לא בא דבר אל פי.
ועכשיו אני צריכה ללגום מן היין - ואני הרי לא שותה בכלל. מה
אעשה?
ביקשתי מים, הוציא בקבוק מיץ ואמר "שותה".
וברקע מוסיקה, פויו עוד עומד ושר, והערות של הפועלים: "ניקולאי
ניקולאי- סנדיקה."
שתיתי מיץ - מה שבחיים שלי אני לא עושה.
לעסתי לחם לא מרוח עם נקניק, מה שבחיים שלי אני לא עושה ועוד
בבוקר.
וישבתי באוטובוס מלא פועלים רומנים, חוגגים, שמחים ומאושרים
ביום העצמאות של מדינת ישראל.
יום החמישים ושלושה למדינה, גם דבר שאני בחיים שלי לא עושה.
לא יושבת עם פועלים רומנים ולא חוגגת ימי עצמאות מזה שנים.
כלומר, מאז נבקע הקונסנזוס בשאלה, אם סיימנו להקים את המדינה
או שמא נותרה לנו נחלת אבות לא מיושבת עליה צריך להרוג
ולהיהרג.

חייכתי לניקולאי, הוצאתי מן התיק שלי ראי - האודם שהיה על שפתי
נאכל כולו עם הסנדוויץ הטעים.
הוצאתי עפרון איפור ואודם, משכתי שפתי.
הפועלים הריעו לי. אני קמתי, חייכתי לכל עבר והפכתי באותו רגע
לאחת מהם.

המוסיקה המשיכה, השירה המשיכה וגם מחיאות הכפיים, שלי שלהם,
כולנו יחד שרנו בקולי קולות.
הבטתי בניקולאי, הוא ישב לידי, זקף גבו ונראה מבסוט עד הגג
מההשתלבות שלי.

באחת ההפסקות, ניקולאי הוציא את ארנקו, שלף משם תמונות והראה
לי.
"אשה אני", הצביע על אשה כבת גילי, "סנדיקה". באותה שניה הבנתי
למה צעקו חבריו בתחילת הדרך "סנדיקה".
"ילד אני, ילדה אני", הראה על שני אנשים צעירים בני משפחתו של
ניקולאי, אשה בן בת.
"בן כמה אתה?" שאלתי. לנוכח התמונות הוא נראה לי מבוגר, לבושו,
התנהלותו, הזכירו לי את בני דורם של הורי כשהייתי צעירה - ולפי
התמונה, ילדיו בגיל ילדי.
כך נראו הוריהם של חברי, שאז היו עולים חדשים, אלה שבאו מכל
העולם.
בני גילי שצמחו כמוני בארץ לבושים אחרת נראים אחרת.
"אני אחד מאי חמש אפס" והרים חמש אצבעות ביד אחת וסימן עיגול
באצבעו השניה.
"אהה", אמרתי, "באחד במאי אתה בן חמישים. אני באחד במאי בת
חמישים ואחת", אמרתי לו. אני לא יודעת אם הוא הבין את מה שאני
אמרתי. בלבי חשבתי: לא רק שהוא לא מבוגר, הוא אפילו צעיר
ממני.
הוא הבין שגם לי יש באחד במאי יום הולדת, וסימן באגודלו לברכה
או ליישר כוח.

האשה, הבן הבת, אנשים יפים, נראו כמו קרובי משפחה מצרפת ששלחו
לנו תמונות בשנות החמישים: דוד דודה בן ובת.
"ילדה אותי", הראה על דמותה של אשה צעירה בסוף שנות העשרים
שלה, "יש אדון ואחד ילד".
שאלתי אותו ומה עושה?
"זה סטודנט קולטורה".
"אהה", אמרתי לו בעברית, סטודנטית לאומנויות, נשואה, אם לילד.
"כמה שנים לומדת?"
"סטודנט חמש", הראה את כף ידו הפתוחה לסמן חמש אצבעות, " שנה -
עכשיו די" וסימן בידיו שזהו, עכשיו היא סיימה, או מסיימת בזמן
הזה.
"ילד אני", הראה על הבן שלו, אדם צעיר בן כעשרים וחמש, יפה
תואר.
"ומה עושה הבן שלך?" שאלתי בתנועות כלומר סובבתי יד כאומרת מה
איתו?
"סטודנט מדיצינה - כירוגיה בוקרסט".
נשמתי נעתקה מקנאה. למרות החלומות שלי, אף אחד מילדי לא יהיה
רופא כירורג, בו אוכל להתגאות בערוב ימי - גם אני, להוציא
תמונות, להראות ולהגיד "הנה בני, הוא כירורג בכיר ברמב"ם."
"ואשתך, מה היא עושה?" שאלתי והצבעתי על אשתו.
"גברת אותי? שומר ילד ילדה אותי", וסימן על תמונת ילד קטן.
אשתו שומרת על הנכד, הילדים מסיימים אקדמיה והוא שולח כסף מן
הארץ.
"ומה אתה עושה פה?"
"אני צבע", אמר ודייק בהגיית שם המקצוע שהוא עובד בו.
ומיד נזכרתי בדוד שלי שהיה צבע והלך לעולמו לפני שנים מעטות.
אחר כך הצבעתי על האנשים האחרים באוטו ושאלתי אותו מה כל אחד
עושה, והוא כאילו עבר שיעור להיגוי בחוג לקריינות של קול ישראל
דייק בהגיית מקצועו של כל אחד מן הנוכחים: צבע, מסגר, בנאי,
טפסן (אמר עם פ' רפויה), טיח, חשמלאי, נגר, מכונאי.
וכך, בעוד הוא מצביע על חבריו ומציין את מקצועו של כל אחד מהם,
עלו בזיכרוני הדמויות של אבי והאבות של רבות מחברותי שגם הם
היו בעלי מקצעות כמו אלה וכל כך היינו גאים בהם, וגם הם כמו
ניקולאי וחבריו היו כל כך גאים במשלח ידם.
עד עכשיו מהדהד בזיכרוני הצליל של המילים כפי שהגה אותן
ניקולאי: "בנאי, טפסן, נגר, צבע".
עד היום אני זוכרת בתוכי את הגאווה שנשמעה מקולו ואת גוו
שהזדקף כשהגה את שם המקצוע בו הוא עוסק "צבע".
האוטובוס הגיע לפארק נחל חדרה, בשפך הנחל, מקום בו נשפך הוא אל
הים.
מקום בו המים החמים ממערכת הקירור של טורבינות הענק שבתחנת
הכח, זורמים לתוך ערוץ הנחל, יוצרים בסופו אגם של מי ים חמים,
ובדרך מהדרים את גני הפארק במזרקת מים, מתחתיה נוהגים נופשי
הפארק להשתכשך.
מים חמים אלה היו מעיינות הספא, אליהם שלח המעביד הנדיב את
ניקולאי וחבריו, כך חשב, הוא יצליח להערים עליהם - רומנים
היודעים היטב מהם מים מינרלים, מה ריחם וכמה מזור הם לגופו של
אדם העובד כל כך קשה כמותם.

ירדנו מן האוטובוס, מאי שם נשלפו ארגזים נוטפים, ארגז מתכת
ועליו שבכה, שק פחמים, כמה ארגזים ובהם בירה ובקבוקי משקה קל.
סלי פלסטיק מהם בצבצו ככרות לחם לבן אחיד.
הפועלים החרוצים הניחו הארגזים, הקימו חצובה, עליה הניחו את
ארגז המתכת, מילאו אותו בפחמים, הפיחו בם אש, כיסו בשבכה. פתחו
את הארגזים הנוטפים מאי שם, שלפו גליונות נייר, פרשו על שולחן
שהיה מוצב שם לכבוד הנופשים הניחו עליו הארגזים.
שניים החלו לסדר פיסות בשר, תיבלו אותן. שניים אחרים פתחו
קופסאות שמלאו את החלל בריח שום חריף וסלט כרוב כבוש, כך
חשבתי.
ואט אט התחיל להתפשט בסביבה ריחו של הבשר הצלוי, בקבוקי בירה
נפתחו, המוסיקה הצוענית והרומנית נשמעה בקול מהטייפ שהוצב שם
באמצע.
אלה שלא עסקו במלאכה הלכו לשכשך מתחת למזרקת המים החמים, חזרו
במכנסיים רטובים ללא חולצות.
גברים חסונים בדרך כלל - לא שעירים במיוחד, שרירי חזה משורגים,
שרירי ידיים המכבדים את בעליהם, וכפות ידיים מסוקסות.
הרטובים התקרבו לריח, למנגינה. אני שלחתי את ניקולאי גם להתענג
מתחת למזרקה החמה, השמש זחלה לאיטה לקראת אמצע השמים, מזג
האוויר היה נעים וחמים וכל האווירה הזו, החופש הזה, עשו לי
טוב, הרגשתי איך אט אט אני משילה מעלי כל מסכה, הרגשתי
שהמוזיקה חודרת לנשמתי, מקפיצה את לבי, ומרעידה את תאי גופי
כולם.
הטבח הראשי - זה אשר על הפחמים והסטייקים, הגיש לי את הסטייק
הראשון לטעימה. בנימוס נתן לי חתיכה עם פרוסת לחם לבן ועל זה
גיבב ערמה קטנה של כרוב כבוש מריח - וביד השניה הגיש לי בקבוק
צונן של בירה.  
ניקולאי שב נוטף כולו מן המזרקה, מחייך, מכנסיו רטובים ואת
כתפיו עטפה מגבת.
אני חושבת שמשום כבודי הם לא הורידו מכנסיים, ורחצו שם במזרקה
במכנסיהם.
לא נורא, חשבתי בלבי, זה יתייבש, בלאו הכי אני לא יודעת להגיד
להם שזה לא מזיז לי אם הם בתחתונים או בבגד ים, רק אחד או
שניים מביניהם רחצו במכנסיים קצרים - וכל השאר הסירו חולצה
בלבד, שבו מן המזרקה, ניגשו לטבח, קיבלו סטייקים, שתו בירה,
עמדו, ישבו, אכלו ושרו, נעו לקצב של המוסיקה הרומנית. ובעודי
מסיימת את המנה שלי, גומעת מן הבירה, התחלתי לנוע לקצב
המנגינה, נגמר השיר, תמה הקלטת.
ניקולאי הוציא מכיס החולצה שהניח לידי קלטת אחרת.
"זה בשביל את", אמר לי.
"אני?" הצבעתי על עצמי וכל הווייתי הייתה סימן שאלה.
"כן", אמר, "את". ניגש לעבר הטייפ שעמד בקצה השולחן, הכניס את
הקלטת וזו התחילה לנגן מנגינה מוכרת, משהו שקיים בזיכרון שלי.
רגע, מכירה? חשבתי בלבי, מהיכן? שניה, עצרתי לשמוע.
מכירה, בקצב אחר. הפעם זה בקצב מהיר נשמע לי כמו שיר צועני,
רגלי נשאו אותי, אולי מוסיקה שפעם רקדתי לשמעה באיזו מסיבה,
חשבתי.
מבלי שחשתי, ניגשתי קרוב לרחבה הריקה והתחלתי לרקוד, הקצב
הרטיט אותי ואני עצמתי עיניים ורקדתי, שם לבד לקצב מוסיקה
מוכרת, לא מוכרת, שחדרה לנשמתי, לגופי, הניעה את עצמותי.
הפועלים התקרבו.
אני רוקדת לי,
פקחתי עיניים, ראיתי אותי רוקדת במרכזו של מעגל, מוקפת גברים
במכנסיים רטובים, ללא חולצות, בקבוק בירה בידי חלק מהם, אחרים
מוחאים כפיים לקצב, אחד או שניים תחבו אצבע לפה ושרקו, אחרים
סתם עמדו כך והתבוננו בי, הם חשקו בי, זאת ידעתי. חשקו בי בגלל
הבדידות, חשקו בי בגלל התנועות, גברים לבד בארץ זרה מול אשה
רוקדת לכבודה-לכבודם, וכך, תוך כדי הריקוד היכתה בי ההכרה.
הייתה זו המולדבה של סמטנה, המנגינה ממנה נלקחה התקווה, הלא
הוא ההמנון הלאומי שלנו, בגלל זה הוא אמר לי 'זה בשבילך',
חשבתי לי. וכך, כשאני ממשיכה לרקוד לצלילי התקווה, ההמנון
הלאומי שלנו, יומיים לפני יום ההולדת החמישים ואחד שלי, חגגו
חמישים פועלים רומנים, בוני הארץ, בודדים וחושקים את יום
העצמאות החמישים ושלושה של מדינת ישראל.



27.4.2001







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ג'וני והפרעושים
נשמעים כמו
ילדים בני 12
שעוד לא למדו
לכוון את הגיטרה
ולעשות סאונד

ג'ימי גיטאר
מוחה על תת רמה


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/5/05 4:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה בן ציון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה