מיכה בן-ישי / מלאכים ארציים |
וכשמשחיר...
אורות הנאון המסנוורים.
בטני כואבת וקר
רועדות ידיי כמו של כולם
מטונפות ושחורות מן המצלצלין.
הן כאן, מעורטלות למחצה
ובמבטיהן העגומים...
הן כובשות את כל הסובאים.
עשן סמיך...
כן, גם העשן שלי
והרעש אחיד, סתמי.
היא מלטפת ידי
אולי יבוא המזל,
מראותי מצועפות, דומעות.
אז אצא, היא אחרי,
אשכב איתה,
שנינו לא נרגיש דבר.
ובבוקר העוב יעלם,
ושוב צהוב, צהוב שנכנס לנחיריים,
מתנדנד, מרוקן, פולט עשן.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|