אתם יכולים למחוא כפיים, הצלחתי לכתוב משהו. כן, כן תודה רבה.
כבר שכחתי שיש משהו שאני בכל זאת, אפילו מאד, מוצלחת בו. אז זה
מה שהיה צריך לקרות כדאי שיצא לי איזה מונולוג רגשני... שוב
להזכר שאתה, סליחה איך שכחתי, מסתכל על הקשר שלנו אחרת לגמרי
לעומת איך שאני רואה אותו. לא תודה, באמת שאני מוותרת. התענוג
לא שווה את זה. בכל זאת היחיד שקורא את השטויות האלו לפעמים זה
רק אתה.
בסטייג' לא מאשרים אותי כבר חודשים, עקב עומס הם אומרים. "מה
קרה לך? יש אלפיים ומשהו יצירות שמחכות! נראה לך שדווקא מכולם
אלייך נתייחס?!" טוב הם לא יודעים מה הם מפסידים. חומרים שלמים
על בחור אחד. גם על זה שאני כותבת יותר מחיבורים בשיעור ספרות
אני חייבת את תודתי לך. באמת תבורך שאתה ככה לפעמים מחליט
לשבור לי את הלב.
מה הייתי עושה בלעדייך?
סביר להניח, מתהוללת במסיבות,
מתמרנת בין בנים,
או שאולי היה לי חבר בכלל. אחד שיפנק אותי בלי סוף, שיזמין
אותי לכל מקום, שיהיה האבא, המאהב והחבר הכי טוב שלי.
כמובן, אחרי כמה זמן בטח הייתי זורקת אותו לכל הרוחות ואז אתה
היית מגיע (אין מה לעשות בדימיונות שלי אתה תמיד חייב להגיע
מתישהו...)
מכניס אלי ללב את כל ההפכפכות, ההומור, המסתוריות, השקרים
והמקסימות שנשפכת ממך בשפע ושוב, הייתי מרגישה מה זה באמת
לחיות. שוב הייתי עושה את הדבר שבכל זאת, אחרי הכל אני אפילו
מאד מוצלחת בו.
הייתי כותבת. |