10:06, בוקר, מזג אוויר מושלם.

"ירדן מרלו 99, שיהיה יבש, הכי יבש שיש."
"כאילו שיש מרלו רטוב", ענה לי הבחור, פצעי חום עיטרו את מצחו
חרוש הקמטים שעדיין לא נוצרו, אך כפי שיגלה עוד ייווצרו ויעטרו
את מצחו בעוד שנים ספורות. מניסיוני עם מוכרים צעירים העובדים
בפיצוציות באזור כזה, קמטים הם הבעיה הקטנה ביותר שמעסיקה
אותם.
"כמה אני חייב לך?"
"43 שקלים, אח שלי. ושיהיה לך אחלה ערב."
זרקתי לו שטר של חמישים, "שמור את העודף", החלטתי לחרוג ממנהגי
ולהשאיר טיפ, מותר לחרוג מנהלים ביום המיוחד הזה, הרהרתי
לעצמי.

נכנסתי לסובארו הישנה שלי, המפתח הסתובב באלגנטיות לא
אופיינית, בטי התניעה בניסיון ראשון, כמה לא אופייני לה.
אני יודע מה אתם חושבים, מי קורא לרכב שלו בשם האומלל הזה
בטי?
תקראו לזה פיקסציה / אובססיה / ילדותיות או איך שמתחשק לכם אבל
זו הייתה ונשארה תוכנית הטלוויזיה האהובה עלי the flintstones,
אני עדיין מזמזם את השיר שלהם כשמצב הרוח שלי טוב, חבל שזה לא
קורה הרבה כמו פעם, בעצם כשאני חושב על זה, גם פעם מצב רוחי לא
היה מזהיר יתר על המידה. נזכרתי בלבוש המגוחך שלהם, בחיות
המחמד, ובבארני. תמיד אהבתי את בארני ראבל, החבר עם
האינטליגנציה הרגשית הגדרתי אותו בפני חבר אוהד פרד פלינסטון,
הויכוחים שלנו נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה, בערך כמו היום
כשאני מקשיב לפרחה הקטנה שגדלה אצלי בבית רבה עם החברות הפרחות
שלה על איזה שחקן יותר שווה. הטיעונים שלה לטובתו של יהודה לוי
בדרך כלל מתחילים בשרירי הבטן ומסתיימים בבלורית האופנתית.
עצוב, עצוב שזה מה שמעסיק את הילדה שלי, ועוד יותר עצוב שלא
ממש אכפת לי. לא אכפת לי מיותר מדי דברים לאחרונה, היום אכפת
לי מאוד דווקא, אני רוצה שהדברים יתוקתקו במושלמות לא אופיינית
לי. החלטתי שאני לא דופק את היום הזה כמו את רוב החיים שלי,
ושום דבר לא יעצור אותי במשימתי.
היום יהיה לי יום שייפתח בצורה מושלמת ויסתיים באותה צורה ויהי
מה.

עליתי על גל ירוק בדרכי להום-סנטר, בטי לא השתנקה אפילו פעם
אחת, לא ניתנה לה ממש הזדמנות, בשנים האחרונות לא שפר עליה
מזלה של בטי, כל רמזור אדום היה לה לעוכר סובארו, איים לכלותה
ולהשמידה כמו ששרים בטקסים סוחטי הדמעות האלה ביום השואה. כבר
הפסקתי לספור כמה פעמים נתקעה בטי חברתי משכבר הימים ברמזורים
ודוממה מנוע, כאילו מתריסה לעברי, "מכאן אני לא זזה",
הגעתי למתחם הקניות הנוצץ, במרכז המסחרי, מצאתי חניה בדיוק מול
הכניסה. יום מושלם כבר ציינתי?

10:58, בוקר, מזג האוויר עדיין מושלם.

"אני רוצה חבל סטטי, כמו זה בעיתון פה, 10 מטר יספיקו לי",
הראיתי לו את הפרסומת: "חבל סטטי לגלישה, חילוץ וטיפוס מתאים
גם ל-TopRope ולכל פעילות אבטחה, לשימוש כחבל בודד.
עמידות גבוהה כנגד קריעה וכנגד שחיקה, אורך חיים ממושך.
עומד בסטנדרטים האירופאיים הגבוהים ביותר
המחיר הוא למטר אחד! כדי לקנות את החבל יש לבחור את האורך
הרצוי במטרים בחלון הכמות, החבל נמכר באורכים הבאים בלבד: 10,
30, 50, 60, 80, 100, 150, 200
מומלץ כדי לחזק את עמידות החבל ולהקטין את החלקת המעטפת מסביב
לליבה, להרטיב אותו לפני השימוש הראשון ולתת לו להתייבש במשך
הלילה, החבל יתכווץ ב-5% לאחר התהליך הזה.
אין אפשרות החזרה והחלפה לציוד בטיחות!"
"אם אין לו אורך חיים ממושך, אני מקבל זיכוי?" הנער המוחצ'קן
מולי היה עסוק בלעלות גירה כמו בהמת משא ורק חייך אלי באפאתיות
מאוסה. "אנ'לא יודע, אני אשאל ת'בוס שלי, טוב?"
"לא משנה, רק תביא לי את מה שביקשתי", עיני העגל המזוגגות האלה
סובבו לי את הגב שנושא אותן והלכו למעבר שלוש. אפילו ההליכה
שלהם שונה משלנו, תהיתי. אנחנו הלכנו בגב זקוף, גאים בעצמנו,
הולכים לכבוש את העולם. ככה לפחות חשבנו כנערים בישראל של פעם.
היום, הילדודס האלה נראים כל כך שמוטים וחסרי חיים. זה בטח
הסמים, כולם מעשנים סמים. ומי שלא מעשן אותם צורך אותם במרשם
רופא. טוב שנזכרתי, "בחור צעיר, תניח את החבל בקופה אני עוד
מעט מגיע לשם, בסדר?" הוא רק משך בכתפיו, אפילו הנהון קשה
להוציא מהנוער העצלן הזה.

נכנסתי לשירותים, המנקה בדיוק סיימה לנקות, ניחוח שושנים הציף
את החדר המרוצף, או שהיו אלה ורדים, אף פעם לא הצלחתי להבדיל
ביניהם. הוצאתי את הבקבוקון הקטן, הרישום "סרוקסט" מופיע עליו
באותיות קידוש הלבנה, חבל שלא רשמו "לא שווה גרוש" באותה
נשימה. רוקנתי את תכולת הבקבוק למים הכחלחלים ששיקפו בבואתי,
והורדתי את הידית.
ביום מושלם כזה, אין צורך בעזרים חיצוניים, ממילא לא עזרו לי
אף פעם.
תחבתי את הבקבוק הריק לניאגרה ויצאתי לכיוון הקופה. החבל
שביקשתי המתין לי שם, ביקשתי מהמוכר שימדוד את אורכו של החבל
ושיוודא שאכן מדובר בעשרה מטרים. בכל זאת, ארבע עשרה שקלים
למטר, ורכשתי עשרה מטרים, הייתה לי תחושה שהוא מנסה לדפוק
אותי. לא התבדיתי, המטר הצביע על 9.8 מטר, ביקשתי החזר
מהקופאי, הוא נתן לי מבט מתועב, ובעודו רוכן לקופה, סינן מבין
שיניו הצהובות והמטות ליפול, "קמצן". אני יודע, זה בסך הכול 20
ס"מ, למה אתה עושה עניין מכל דבר, אולי היום אלי, תפסיק? זה
העיקרון ולא הכסף, גם ככה אני לא צריך יותר משניים שלושה
מטרים. זו המדינה הזו שמתפוררת על עשרים ס"מ עלובים, לא אני.
אז תמחוק את הפרצוף המתחסד הזה שלך, אתה והמחוצ'קן הקטן.
יודעים מה, כשחושבים על זה, תשאלו את החברות שלכם, כמה הבדל 20
ס"מ עושים ב... אתם יודעים למה אני מתכוון. ולמה אני בכלל
מתחסד ומצטדק לפניכם, זה היום המושלם שלי, ואני לא הולך להרוס
אותו בגללכם.
"יודע מה, לא משנה, רק תן לי את החבל", החלטתי לוותר בצעד לא
אופייני לי, השלכתי לעברו מאה חמישים שקל, "תן את העודף לילד,
שיקנה לחברה שלו משהו נחמד."
"אין לי חברה", ענה לי החצ'קון ממקודם. "כמה מפתיע", מלמלתי
בעודי עוזב את החנות.
ושוב, אותה רוטינה, מפתח, סטארטר ושוב, באופן תמוה, נהמת מנוע
שממאן לשבוק חיים.
בטי לא אכזבה אותי גם הפעם, חייכתי בעודי יוצא מהחנייה לכביש.
"יום מושלם בטי, כמו פעם, רק אני ואת".

11:38, צהריים נטולי עננים, טמפרטורה מושלמת.

אני ובטי משייטים בכביש עם תנועה חלשה, הנהגים נראים לי כל כך
סבלניים היום, אף אחד לא חותך אותי, לא צופר, "הקיום הבלתי
נסבל של השלווה", כך הייתי מכנה זאת לבטח בכל יום אחר, אך לא
היום. היום זה יום מושלם, ולא נתתי לשום מחשבה ש"אבן שושן" היה
מגדירה כלא שמחה, לחלחל לראשי. בגלגל"צ התנגן השיר Streets Of
Philadelphia של "הבוס", שיר מושלם ליום מושלם, אני זוכר עוד
יום כזה, שחשבתי שהוא מושלם, בדרך שונה קצת אמנם, זה היה בשנת
1980, חבר מהמרכז אירח אותי בחופשה מהצבא, יצאנו לפינגווין,
היום הוא מיתולוגי, בכלל אם אין לזה שם לועזי, כנראה שזה לא
שווה הרבה. אני, קרייתי ביישן ומופנם שכל חייו חלם על הכומתה
האדומה עמדתי בכניסה אחוז אימה, לראשונה בחיי ראיתי כל כך הרבה
מכנסי עור, גברים שנראים כמו נשים ונשים שנראות כמו גברים,
תסמונת בוי ג'ורג' כינה זאת חברי. אבל בין כל יצורי הלילה
הללו, בינות העשן הסמיך שהיתמר מעלה ויצר פטרייה כחלחלה, למרות
כל אלו הצלחתי להבחין בך. מלאך, נטול חיה מתה לעורה כמו שאר
הבליינים שם. חבר שלי, קפלנסקי ז"ל שנהרג בשל"ג, ראה איך נדלקו
עיני, ולא היה זה הקוק שפער עיני, שנדמה היה כאילו מונח שם על
השולחנות, רק מחכה לנחיר תועה שיסניפו עמוק לתוך קרביו, לא
ולא. זו היית את. שבית אותי בשנייה הראשונה שעיני נחו על
המחשוף העדין, והחמוקיים שנעו בחושניות לצלילי burn in the
u.s.a  המלנכולי משהו, בהשוואה לשאר התועבה שתקליטן הבית שם
בתקליטיה שלו. היום הזומבים הקטנים קוראים לו D.J ויש לו stand
משלו, אני לא אבין אותם כנראה אף פעם. גם אז היה זה ברוס
ספרינגסטין שבישר לי על תחילתו של יום מושלם. באומץ לא אופייני
לי, ניגשתי, הצגתי את עצמי, את חייכת בחיוך צחור שיניים, חושפת
טור מושלם. כל כך בנאלי, חיוך צחור שיניים של מלאך, היום
החניכיים שלך שחורות, והשיניים כמעט נשרו כולן, תוצר ישיר של
שתי קופסאות Broadway ארוך כל יום. מי היה מאמין רונית, מי היה
מאמין.

עצרתי את עצמי בשלב הזה, גישתם של זיכרונות כואבים לראשי אסורה
היום, היום זה היום המושלם שלי, המחלה הארורה הזאת לא תמנע
ממני יום מושלם לראשונה אחרי כל כך הרבה שנים.
הגעתי למשרד, באיחור של כמעט שלוש שעות. חניתי בחנייה הפרטית
של הבוס שאף פעם לא נמצא פה.
חנייה מושלמת כמובן, כמו כל היום שלי עד עתה.

11:45, צהריים חמימים, המשרד הומה אדם כמו תמיד, הבוס ב"ישיבה
פרטית"

משה נראה זועם מתמיד, הוריד המרוקאי שלו איים להתפוצץ ולפזר
ריקושטים של בוז לעברי.
"צהריים טובים משה, מה שלומך?"
"מה שלומי? אני אגיד לך מה שלומי, אתה מאחר בשלוש שעות,
ההזמנות של אדלמן לא ימסרו את עצמן ליעד, ולך יש את החוצפה
לשאול מה שלומי? בנוסף לאיחור שלך, אפילו לא טרחת להקשיב
להודעות הקוליות שלך, אתה כל כך חוצפן, אם לא היה לך כזה ותק
כאן הייתי מפטר אותך במקום, בלה, בלה, בלה..."
מילותיו של משה התערבלו עם משב הרוח הנעים שפיזר מאוורר התקרה,
בחור מעצבן המשה הזה, מנהל חדש במחלקה, צעיר ממני בעשר שנים,
האחיין של החרייאת הזה שמשלם לי את המשכורת, נמוכה מדי
לכישוריי, לפחות לטעמי. "תשמע משה, אם השיניים שלך יקרות לפה
שלך, אני ממליץ לך לסתום לפני שתראה מסביבך הרבה כתרים שנעשו
בחובבנות אצל רופא שיניים לא מקצועי. ואני אומר את זה רק
לטובתך כמובן." משה החליף צבעים לנוכח השלווה בה איימתי עליו,
נדמה לי שסגול כהה עם גוונים של כחול יתאר היטב את הצבע שעטה
פרצופו המצולק, זיכרון כואב לפצעי בגרות שבטח לא הניחו לו עד
שפיצץ אותם אחד אחד. "יש לך דקה וחצי לעוף לי מהעיניים, אתה לא
יודע עם מי הסתבכת, אתה כל כך מפוטר, עכשיו תעוף לי מהעיניים
ואני לא רוצה לראות אותך פה יותר או ש..." מחיתי ביד יציבה את
שאריות הרוק שפלט לעברי, חייכתי חיוך גדול והסתובבתי לדלת
היציאה, לפני שיצאתי מהדלת יריתי לעברו, "תמסור לדינה אשתך
שאני לא אגיע היום, ושתשמור את הקונדומים בטעמים למאהב הבא
שלה".

משה ניסה לתפוס אותי, נראה לי שהוא התעצבן, גווני הקשת המרוחים
על עורו הצביעו על כך, או שהיו אלה איומי הרצח, זה לא ממש
משנה, גם ככה תפסו אותו ואני כבר הייתי במעלית בזמן שצעק לכל
עבר.
חבל שאני ודינה לא באמת מזדיינים חשבתי לעצמי, דווקא הייתי
עושה לה טובה, ובטוח שהייתה נהנית יותר לשכב איתי מאשר עם
החיקוי לגבר הזה.
אפילו לא טרחתי לפנות את המשרד שלי בטרם הלכתי, אין שם יותר
מדי דברים חשובים, רק תמונות של הבוס שלי ושל הפרטנרית הקבועה
שלו ל"ישיבות הפרטיות" האלה שלהם, הפעם בישיבה שנמשכה קצת יותר
זמן מהצפוי. דוד, חבר שלי מ-101 שהפך לבלש פרטי צילם אותן
עבורי, הוא אפילו לא שאל אותי למה, בתחום שלו, לא שואלים שאלות
מטומטמות, לא מקבלים תשובות מטומטמות. אה, והיה שם גם עט נובע
עם הקדשה: "לאלי, על עשר שנים נפלאות", שייקחו את העט הנובע
ושידחפו אותו.
בטי חיכתה לי בסבלנות, נכנסתי, סובבתי את המפתח, שוב פעם התנעת
בניסיון ראשון, יפה שלי, אבא אוהב אותך, אני אפצה אותך, אל
תדאגי, היום אני אקח אותך גם לניקוי פנימי, אם יהיה לי זמן.

12:29, חדשות עוד חצי דקה, בחוץ השמש זורחת, אחחח  איזה יום
יפה.

לא מצאתי אפילו שיר אחד נורמלי ברדיו, וממש כשחששתי שהיום
המושלם שלי עומד להסתיים, העברתי לגל"צ בדיוק כדי לשמוע קריין
נרגש שביש : "השמועה אומרת כי לכדו את סאדאם חוסיין..."
החיוך שכמעט מש משפתיי התמתח כאילו זה הרגע קם משנתו וסידר
לעצמו פוזיציה מצחיקה על פניי.
באמת הגיע הזמן שיתפסו את השמוק הזה, יותר מדי שנים עשה מאיתנו
צחוק ומהדגנרטים האלה מארצות הברית, צחק עליהם כל כך הרבה
שנים. טוב, לא עוד מיסטר חוסיין, היום הכול נגמר עבורך, לך כבר
לא יהיו ימים מושלמים.

בטי הבהבה לי שהיא צריכה דלק אחרת תיפח נשמתה באמצע הכביש.
נכנסתי לתחנה הקרובה, היא הייתה ריקה, כך שלא הייתי צריך
להמתין אפילו שנייה. "פול טאנק", אמרתי למתדלק בחיוך, "תבדוק
לה גם שמן ומים, הכול בשביל בטי שלי". עברו שנים מאז מילאתי
אותך עד הסוף בטי, יותר מדי שנים יפתי. היום אני אפצה אותך,
הבטחתי.
זרקתי לילד חמישה שקלים טיפ, ונכנסתי עם האוטו למוסך הצמוד
לתחנה, הגראז'ניק המפויח שאל אותי לרצוני, אהבתי את המראה שלו,
מראה קשוח כזה אבל עם טוהר, ניקיון כזה שקשה להסביר, הזכיר לי
קצת את עצמי. "אתה תפנק את הילדה שלי, ואני אפנק אותך אחר כך".
"אין בעיה אדון, הכול כולל הכול, כן? ווקס, שטיפה חיצונית
ופנימית?" "פינוק דה לוקס, חביבי, היום זה היום שלי ושל בטי."
הבחור לקח את היפה שלי לטיפול, ואני בינתיים נכנסתי לחנות
ה"מנטה", בחורה צעירה ויפת מראה שאלה מה ברצוני להזמין, החלטתי
לחרוג ממנהגי שוב, בכלל היה זה יום של חריגות, יום קיצי באמצע
דצמבר, הכל "זורם" כמו שאומרת הפרחה הקטנה בבית, אם לא הייתי
יודע יותר טוב הייתי נשבע שהיא מאומצת. "הפוך גדול, אני רוצה
גם קצפת אם יש לכם", החמודונת חייכה לעברי וניגשה להכין לי את
הקפה, בעיתון הספורט היומי היה כתוב בענק "מכבי חיפה חוזרת
מטדי עם הזנב בין הרגליים", אחחח, אני אוהב את הימים האלה
שמכבי מפסידים, נדירים מדי לטעמי. אמנם הפועל לא ניצחה באותו
שבוע, אבל עדיין הובלנו את הטבלה והדרך חזרה לליגת העל נראתה
די בטוחה בשלב זה.

בהחלט וללא ספק, יום מושלם. הקפה היה בדיוק בטמפרטורה הנכונה,
מוגש עם חיוך ונגיעת יד רפה, לא מכוונת כנראה, אבל מסוג
הנגיעות שמעוררות את אלי הקטן.
"מתי את מסיימת לעבוד?" לא יודע מאיפה היה לי האומץ לשאול
אותה, היא נראתה כמו נסיכה ואני בקושי צפרדע מזדקנת.
"עוד שעה בערך, למה אתה שואל?" לא שמתי לב לגומות החן שלה לפני
כן, אולי מפני שעכשיו החיוך שלה היה אמיתי וכנה, לא חיוך בשביל
טיפ. העיניים הכחולות שלה נצנצו כל כך חזק שיכלתי לראות את
ההשתקפות שלי בעיניה, האמת היא שאני לא נראה רע כל כך כמו
שחשבתי. "אני חוגג היום, החלטתי שיהיה לי יום מושלם היום ויהי
מה, ורק דבר אחד חסר לי בשביל יום מושלם וזה בחורה מושלמת,
אז... מה את אומרת? בא לך להשלים לי את החוסר הזה?" אידיוט,
טיפש, כסיל מטומטם, על מה חשבת? בא לך להשלים לי את החוסר, נו
באמת, למה שברבור כזו תסתכל בכלל על ברווז צולע כמוך? ולא
יכולת לחשוב על משפט יותר מתוחכם מבא לך להשלים לי את החוסר?
הנה, הלך היום המושלם שלי. יופי אלי, אתה חייב להרוס הכול.
"כן, למה לא, אבל רק אם אתה מבטיח שזה יהיה יום מושלם ולא סתם
יום כמעט מושלם", טיפש, עכשיו היא בטח תבקש ממך ללכת מהחנות כי
העלבת אותה, בשביל מה היית צריך לפתוח את הפה הגדול שלך ו...,
"סליחה, חשבתי שאמרת כן, אני כבר לא צעיר כמו שהייתי בגילך,
והשמיעה, את יודעת, כבר לא משהו", "כן, אמרתי, כן, למה לא, אבל
רק אם אתה מתחייב ליום מושלם ולא כמעט מושלם", איזה מלאך, איזה
יצור מושלם, נזר הבריאה, ככה בלי לחשוב יותר מדי אמרה כן,
כשהכול הולך אז הכול הולך, מעניין למה הסכימה, הרי אני...
"תחכה לי, עוד חצי שעה ככה אני מסיימת פה וניסע, אתה עם
הסובארו הכסופה נכון? ראיתי איך אתה מטפל בה, אני מקווה שאתה
יודע לטפל בעוד כמה דברים ככה."

אני הוזה, אני בטוח הוזה, הצעירונת הזאת, מקסימום בת עשרים
וחמש מפלרטטת איתי? מה עובר עליך אלי, תתעשת, תחזור למציאות,
אתה בטוח הוזה. "אהההה, כן, בטי מלווה אותי מגיל צעיר מאוד, זו
המכונית הראשונה שקניתי ואני לא מתכוון להיפטר ממנה כל כך מהר,
יש בינינו יחסים מיוחדים. ולעניינינו, אני חותם לך פה במקום על
מסמך משפטי מחייב, היום יהיה לך יום מושלם."
אלי, שועל ותיק שכמוך, לא נס ליחך הא? שנס מותנייך ידידי ותעשה
לה good time היום, כי היום להזכירך, הוא יום מושלם.
שילמתי על הקפה, יצאתי לשבת עם בטי קצת, בשמש החורפית, התרגשתי
כמו ילד בן עשרים, סיפרתי לה לפרטי פרטים את שאירע בתוך
המסעדה, היא בתגובה שתקה והדיפה בחלל הפנימי שלה ניחוח יסמין,
את הניחוח של יסמין אני יכול לזהות בקלות, רונית קונה רק מטהר
אוויר בניחוח יסמין, "זה הדבר היחידי שמנטרל את הסירחון שאתה
משאיר אחריך בשירותים", לא יודע למה הייתי צריך לשאול אותה, מה
זה משנה איזה ניחוח יש למטהר אוויר, אבל אני אידיוט, הייתי
חייב לשאול. שוב המחשבות האלה, קישטה, אסור לתת למחשבות האלה
להשתלט עלי. פתחתי את תא הכפפות, חיפשתי בקבוק ספייר של
סרוקסט, לא מצאתי. דווקא עכשיו, לא היה מזיק לי איזה כדור קטן,
להרגיע אותי.
"איך ידעת שאני אוהבת מרלו? הרי אפילו לא פגשת אותי עד היום?
איזה חמוד אתה... יאאאאא"
המלאך היפה הזה פתח את הדלת בדיוק כשסיימתי לספר לבטי איך
הכרנו. "זה, אההה... כן. זה פוקס כמו שאתם הצעירים אומרים,
קניתי בשביל הערב המושלם שאני מתכנן לי, אבל אין בעיה לפתוח את
הבקבוק כבר עכשיו."
"והחבל? בשביל מה החבל?" שיט, מה אני אומר לה עכשיו, איך
מסבירים חבל באורך 10 מטרים בתוך סובארו של בחור בן ארבעים
פלוס. "אה, פשוט מאוד, הבן שלי עושה סנפלינג, זה בשבילו", לא
משנה שאין לי בן, אלא פרחה ורודה בת חמש עשרה. וגם עליה הייתי
מוותר, אבל רונית התעקשה שנביא ילדים לעולם.

"תגיד, אתה בכלל שמת לב שאנחנו לא יודעים את השמות אחד של
השנייה?"
"למה לא יודעים חמודה? את אורית ואני אלי, עכשיו שנינו יודעים,
מה עוד את רוצה לדעת?"
"יווווו, איזה פאקאצה אני, יש לי תג שם, חחחחחחח, איזה מצחיק
אתה. אה כן, הייתי רוצה לדעת משהו סתם בשביל הקטע, אתה נשוי או
משהו? כי אמרת שיש לך בן וזה."
כן, אני נשוי למפלצת עם שיניים רקובות, מפלצת כל כך שמנה שעם
כמות הבשר שיש עליה אפשר להאכיל משפחה של מתנחלים בפסח, כן,
אני משועבד לכל החיים. טוב, לא לכל החיים, היום אני לא משועבד
לה, היום אני איתך אורית, ואנחנו נעשה אהבה, ואם לא אהבה אז
לפחות נזדיין עד שהמיטה שלי ושל רונית תהיה ספוגה בזיעה שלך
ושלי, נזדיין עד ש...
"לא, אני גרוש. כבר הרבה שנים", באמת אלי, באמת נראה לך שאתה
הולך לפספס את ההזדמנות הזאת? אין סיכוי, לא כל יום בלונדה
תכולת עיניים מתעניינת בך, באמת מתעניינת.
"אז לאן נוסעים? זה היום המושלם שלך, אני לא רוצה להרוס לך
אותו."
רק מקום אחד עלה בדעתי כמקום מושלם, "אליי הביתה, רק אצלי בבית
היום הזה יהיה מושלם", שיט, בטח עכשיו היא תיבהל ותיסוג, למה,
טיפש, טיפש, טיפש. "או קיי, סבבה."
פווו, זה היה קל... קל בצורה מושלמת. אחחחח, איזה יום.

"בחור, בוא לכאן, אני רוצה להודות לך על היחס המסור שנתת לבטי
שלי, כמה אני חייב לך?"
"250 ש"ח אדוני, רק שתדע דבר אחד, היא שמורה במצב טיפ טופ
למכונית בגיל שלה, באמת כל הכבוד."
"ככה זה באהבה, נותנים את המקסימום ומקבלים את המקסימום", חבל
שזה לא ככה עם רונית, ניסיתי שנים, שנים הצהרתי בפניה על
אהבתי, פינקתי, קניתי, ליטפתי, נישקתי. היא בקושי אמרה תודה,
אז הפסקתי, אין מה לעשות, אישה היא לא כמו אוטו, וחבל שכך. "קח
חומד, תודה מקרב לב על הטיפול המסור", זרקתי לו מאה שקל טיפ,
לא מתאים לי כבר אמרתי? אבל הנוכחות של אורית לידי, והיום
המושלם עשו את העבודה עבורי.
"יאללה זזנו, תחגרי חגורת בטיחות, עוד עשר דקות אנחנו בבית."

14:09 בחוץ שמש, החום בחוץ התחלף בקרירות, בתוך הרכב דווקא
מתחמם.

"אז מי אתה בעצם אלי, אני לא יודעת עליך כלום, חוץ מזה שהיום
זה היום המושלם שלך, כמובן."
אני, אני אף אחד. אני הייתי פעם מישהו, רונית דאגה שזה יישאר
בגדר פעם, היום אני כלום, אני גבר בלי חלומות, בלי שאיפות, בלי
כיוון ובלי עתיד, זה מי שאני, אני השחור בנשמה, האליה בקוץ בה,
תחתית הבאר, אני פאתי הזיכרון הנשכח של ילדות כמעט מאושרת, זה
אני.
"אני בחור רגיל, אב לילד מתבגר חובב סנפלינג, עבדתי עד היום
בחברת שליחויות חסרת משמעות, אבל היום החלטתי לשנות הכול,
מצאתי תכלית, מצאתי מחדש את הטעם שכמעט איבדתי לחלוטין, אני
אלי, בן ארבעים וקצת, שהחליט להיות קצת ילד."
"אתה מקסים אלי, באמת, אתה לא בחור רגיל בעיני, לפחות לא נראה
כזה, אתה יודע שאתה מאוד נאה?"
אף פעם לא אמרו לי שאני נאה, מקסים זאת מילה שבכלל לא שמעתי
בהקשר שלי מעולם, הילדה הזאת יודעת לעשות לגבר טוב על הלב.
אולי בעולם אחר, בזמן אחר, אולי.
אני מקווה שהפרחה הקטנה הלכה לחברה שלה ולא חזרה הביתה מבי"ס.
זה יכול להרוס לי את היום המושלם, הלוואי שהלכה עם החברות
הפרחות שלה לבקר את החברים הערסים שלהם, הלוואי.

"הגענו אורית, תקחי את היין, אני מסדר פה עוד משהו ומצטרף אליך
עוד שנייה."
אורית התקדמה לכיוון הכניסה של הבניין, מאחר ולא ראיתי זמן אחר
בו אוכל להיפרד מבטי החלטתי לעשות זאת עכשיו. רכנתי למכסה
המנוע של המכונית הישנה והנקייה שלי, הרחתי את הווקס הטרי
שהבחור הנחמד מהמוסך עשה לה, נישקתי אותה. הרגשתי את הדמעות
מתחילות להתהוות ולגבש צורה נוזלית. עצרתי את עצמי בטרם אבכה.
התקדמתי לכיוונה של אורית, הישבן האלוהי שלה כבר עבר את סף דלת
הכניסה, הסתובבתי לאחור, "תודה בטי, על כל השנים האלה שנשארת
איתי, תודה על הכול."
דילגתי לכיוון כניסת הבניין, החבל מלופף על זרועי האחת, בזרועי
השנייה מחיתי את הזיעה הקרה שהחלה לבצבץ על מצחי, היום המושלם
שלי מתקרב לקיצו, אסור לפקשש עכשיו.

"קומה שלישית, תלחצי שוב חמודה, הכפתור עושה קצת בעיות."
עלינו בדממה מוחלטת, מבטינו חוצים זה את זו, נותנים לתשוקה
לחדור לעצמותינו, אם רק יכלו המבטים לדבר... דלת המעלית החורקת
הפרה את השתיקה, יצאנו בשקט מהמעלית, שלובי ידיים.
"כאן חיים בכיף משפחת גולדברג - אלי, רונית ואורטל", נראה לי
שאורית הבינה עוד קודם שאני לא באמת גרוש, ושאין לי באמת ילד
חובב סנפלינג, ואם לא הבינה קודם, בוודאי הבינה עכשיו. אבל לא
נראה שזה הפריע לה כל כך, היא הובילה אותי בשקט לחדר השינה,
כאילו ידעה מאז ומעולם היכן הוא מצוי. המיטה מוצעת בשלמות
מופרעת, ביטוי הולם לאישיותה של רונית, רק שלא תשוב הביתה, לא
עכשיו לפחות. "אתה תשב פה ותסדר לנו מקום נחמד לשבת בו ולשוחח,
אני חוזרת עוד מעט עם היין."
השלכתי את החבל על הרצפה, אורית בינתיים גיששה במטבח אחר פותחן
ליין, "מגירה שלישית מימין, הכוסות בארון למעלה, בצד שמאל מעל
המקרר", חלצתי נעליי, זרקתי אותן לפינת החדר, רונית שנאה שאני
עושה את זה, אבל רונית לא איתי כאן, הגרביים הושלכו הצידה גם
הם. "אל תתחיל בלעדיי שמעת?" קולה הרך הדהד בחלל הבית. "אין
סיכוי אורית, הסירי דאגה מלבך." באמת נראה לך שאני אתחיל לבד
טיפשונת? הרי זו הצגה של שניים, אני מקווה שלא אאכזב אותה, אין
סיכוי שהיא תאכזב אותי, גוף כל כך מושלם, פנים עדינות כאלה, מה
היא עושה איתי לעזאזל? על מה היא חושבת, בטח מנסה להתחמק ולא
יודעת איך, ועכשיו כבר מאוחר מדי עבורה, אני מקווה שהיא באמת
רוצה להיות פה.
די, אסור לחשוב על הדברים האלה עכשיו, אלי, תירגע, זה היום
המושלם שלך, תהנה ממנו, היא פה כי היא רוצה להיות פה, עכשיו
תורך ליהנות קצת.

אורית נכנסה לחדר בדיוק כשהתחלתי להפשיל מכנסיי, בידה האחת
בקבוק היין, בידה השנייה שתי כוסות שרונית שמרה בויטרינה
בסלון, "זה בשביל האורחים", תמיד הפצירה בי כשהוצאתי כוס למזוג
לעצמי קצת יין לפני השינה, "תיקח כוס רגילה מהמדיח".
אורית אורחת, אז זה בסדר רונית, נכון? חייכתי חיוך מטופש של
נער בן עשרה מאוהב. "למה אתה מחייך? עשיתי משהו מצחיק?" לך
תסביר לה שזה התגשמות של חלום, לך תסביר לה שהיום הזה כל כך
מושלם שאתה לא רוצה שיגמר למרות שהוא חייב להיגמר, לך
תסביר...
"לא חמודה, אני מחייך כי את כל כך יפה ככה, עומדת עם החולצה של
"מנטה", בקבוק יין ביד אחת וכוסות ביד השנייה, אני מחייך כי
אני מאושר, בזכותך. עכשיו בואי תניחי את הכוסות על השידה פה
לידי ובואי לשבת לצידי."
אורית לא השתהתה, מזגה באומנות את היין האדמדם הזה לתוך הכוסות
ובזריזות שיכלה ידה בידי, "לחיי מה שותים?" התשובה לא נראתה
ברורה יותר מעולם. "לחיי ימים מושלמים."

14:56 חדר השינה שלי, בחוץ מתחיל לאט לאט להחשיך, אצלי בלב,
מתחיל להיות מואר.

אורית הפשילה באיטיות את מכנסיי והשליכה אותם על השטיח האיטלקי
שרונית קנתה בקפריסין, "מה הטעם לקנות שטיח איטלקי בקפריסין
רונית? הרי גם כך מייצרים את אותו השטיח בעזה, אולי פשוט נקנה
אותו שם, זה גם בטח יעלה לנו פחות", נזכרתי בדיאלוג האחרון
שלנו בטיול שלי ושל רונית בקפריסין, משום מה היא כל כך נעלבה
שסירבה לדבר איתי עד סוף הטיול, זו הייתה הפעם האחרונה שחגגנו
יום נישואין בחו"ל.

הלשון הרטובה של אורית הפסיקה את המחשבות על הטיול המקולל
בקפריסין, המגע של פיה על תחתוניי, הזקיר את איבר מיני בן רגע
והחזירו למימדיו הטבעיים לנוכח פניה המשתאים של אורית . "כל זה
בשבילי?" לחשה האישה הקטנה הזאת שהייתה ישובה על ברכיה בזמן
שפיה מתגרה באיבר מיני, מחכה להכילו בין שפתיה הבשרניות,
אדומות מדם שפתיה, דם. עוד מעט אלי, אל תחשוב על זה עכשיו,
ובכלל, מי אמר לך שיהיה דם, לא חייבים דם, זה רק בסרטים.
די, לא לחשוב על זה עכשיו, אסור לחשוב על זה עכשיו, תתענג על
הרגע, "קרפה דיאם" כמו שאמר ההוא בסרט עם ההם, מי מסוגל לחשוב
בכלל כשהחזה המושלם הזה רק מחכה למגע ידיך, תיגע בו אלי, זה
היום שלך, היום המושלם שלך.

"בואי נוציא אותך מהחולצה הזו, הצבע הירוק הזה קצת מוריד לי את
החשק."
"בוא", בלי טיפת התנגדות משכתי מעליה את החולצה שגם כך הייתה
גדולה עליה בשלוש מידות, ציפיתי לפתוח חזיית תחרה אדומה עם
דוגמה פרחונית, הציפייה התחלפה בהלם, אורית לא לבשה חזייה, היא
לא הייתה צריכה ללבוש חזייה, ואם הדבר היה תלוי בי לא הייתה
לובשת חזייה לעולם. חזה מושלם, ניצב בגאון לפני, מתריס לעברי,
לקק אותי, גע בי, חפון אותי בין אצבעותייך, ומי אני שאתנגד
לתחינתו של חזה כה מושלם. מוללתי אצבעותיי על פטמתה הורדרדה של
אורית, צבטתי אותה בעדינות אגב ליטוף ארוך ואיטי של שערה
הבלונדיני והחלק.
כרגיל חיפשתי פגמים, אפילו בסיטואציה המושלמת הזו.
חיפשתי שורשים שחורים, לכל בלונדינית עבר שחור, כך החבר'ה
במשרד אמרו לי פעם וציפו שאצחק. קשה לצחוק תחת השפעת תרופות
אנטי דיכאוניות. לא מצאתי עדות לשיער שחור, מושלם. פשוט מושלם.
היום הזה מושלם, החזה הזה מושלם, ואורית מושלמת. ואני? אני לא
רוצה לדבר על עצמי. השלמות ממני והלאה.

שוב פעם אתה והשטויות שלך אלי, חאלאס כבר, תפסיק עם הדיכאון
הזה, אפילו עכשיו? בחורה צעירה בת עשרים וחמש לכל היותר רק
מחכה לענג אותך ואתה שוקע במחשבות האלה? אולי תתנתק מעצמך קצת?
אולי תלמד ליהנות לראשונה בחייך, אולי גם בפעם האחרונה.
"תעלי למעלה, אני רוצה לטעום אותך." אורית צייתה באלם קול.
הפשלתי מכנסיה בקלות, גם הם היו מידה אחת לפחות מעל המידה שלה.

החוטיני השחור שלה התנפח לצלילי נשימתי הכבדה, חיכה שאשליך
אותו לערימת הבגדים בפינת החדר. ומי אני שאאכזב חוטיני שמשווע
להתאחד עם אחיו הבגדים? קרעתי את תחתוניה עם שיניי, לא נראה
שאורית כעסה, היא כבר הייתה בעולם משלה, עולם יותר טוב משלי
לבטח, עולם ורוד, עולם בו השחור היחידי הוא בבגדים ולא בנשמה,
עולם בו...
פלומת ערווה בלונדינית קידמה את פני, הזמינה את לשוני לחדור
לתוך נבכי גופה של האשה-ילדה שהתפתלה על הסדינים שרונית קנתה
שבוע שעבר ב- H&O. לא חיכיתי אף לא רגע נוסף, תחבתי את לשוני
בין ירכיה הלחות של אורית, הזיעה של יום העבודה התערבבה עם רוק
תאוותי, עיסיתי את הדגדגן הורוד והרך עם לשוני המחוספסת, באצבע
המורה שלי לשתי אותו, עד שתפח למימדים הרצויים, נשכתי אותה
קלות באיבר המופלא הזה, להראות לה שהיא נתונה לחסדיי, אורית
התמסרה לי לחלוטין, גופה התחנן שאעשה בו כשלי, שפתיה החיצוניות
שעו למגעי. בידי הפנויה ליטפתיה עד שהרטיבות הייתה לשביעות
רצוני. "את רוצה שאני אזיין אותך אורית, או שאת רוצה לעשות
אהבה?" טיפש, מה אתה שואל בכלל, מי שואל שאלות כאלה, פשוט
תזיין אותה, אהבה עושים עם אשתך, אפילו שהיא לא מחזירה לך אהבה
מאז שהפרחה נולדה. את כל מרצה וכספה משקיעה בפרחה הזו, הכסף
שלך גם כן להזכירך.

אורית חשה בהאטה בקצב שלי, אולי הרגישה שמשהו קרה, לו רק ידעה
מה עובר בראשי, לבטח הייתה נמלטת כל עוד נפשה בה. "תזיין אותי
אלי, תזיין אותי כמו שלא זיינת בחיים שלך, תזיין אותי עד שלא
תוכל יותר", מילותיה קטעו את מחשבות השווא שלי, טוב שכך. בידה
השמאלית הפשיטה אותי מחולצתי וברגליה הדפה את תחתוניי לרצפה,
זחלתי במעלה גופה עד ששפתינו נפגשו, באופן מושלם כמובן. כמו כל
היום הזה שעתיד להגיע לקיצו בקרוב. ידה הימנית אחזה באיבר
מיני, מלטפת במיומנות ששמורה רק לנפשות חופשיות בנות עשרים
וחמש לכל היותר, ידה השמאלית מלטפת את שערות העורף שלי שהסתמרו
מעונג.

חדרתי לה, הכנסתי את איבר מיני בעדינות לתוך המערה הקסומה
והלחה שלה, מערה בתולית כמעט, מערה ממנה לא יצאו עדיין ילדים
משביתי שמחות, הפתח הצר, מעליו פלומת שיער שובבה ולחה, קידם
אותי בברכה, גניחות ההנאה שלה היו מעירות גם מתים לו היו חיים
כאן. בעצם, חיים מתים כאן, או שבעצם מתים חיים כאן, אבל לא
היום, לא עכשיו, לא ברגע המושלם שלי.
הגברתי את הקצב, מתענג על צליל אגן - בירכיים, מלטף את גבה,
מתענג על השקעים הקטנים מעל האגן הקטן והמושלם שלה. אורית
התעמקה בצווארי, נשכה אותו, מצצה אותו, איבדתי עצמי בתוך
הסיטואציה, הרשיתי לעצמי להיעלם בתוך גופה, הרשיתי לעצמי לאבד
שליטה.
"תסתובבי, אני רוצה אותך מאחור, אני רוצה אותך, כמה שאני רוצה
אותך."
אורית לא חיכתה אף לא אלפית שנייה ורכנה על ארבע, מחכה לאיבר
מיני שיבקע תמימותה דרך אחוריה, השמש כבר התאחדה עם הים, החלה
נעלמת בתוכו, קרניה הכתומות חדרו דרך הצוהר הדק בינות התריסים,
החדר הואר באור עמום, כמו בסרט הוליוודי קיטשי, סרטים כמו שפעם
אני ורונית היינו רואים לפני שהיינו הולכים לדירת הסטודנטים
שלי להזדיין. אז היינו מזדיינים, היום אפילו אהבה אנחנו לא
עושים. אבל זה לא הגוף של רונית שנע בריקוד מתואם עם גופי שלי,
זה גופה הצעיר והמתוח של אורית. רכנתי מעליה וחדרתי אליה
מאחור, לא בחור הזה כמובן, לשם אין לי אומץ גם עם אורית.

15:53, מיטה ספוגת זיעה, כתמים זעירים של זרע בדפנות המיטה.

אורית שוכבת לידי באפיסת כוחות. אני מלטף את בטנה המיוזעת,
גמרתי כל כך חזק כמו שלא גמרתי בעשרים ומשהו שנות נישואיי.
"גמרת?" היה חשוב לי שתגמור, ביום מושלם הכול צריך להיות
מושלם, לראשונה באמת היה אכפת לי. "פעמיים, וחסר לך שאני לא
הולכת לגמור עוד פעמיים לפחות, אני נותנת לך רבע שעה הפסקה,
ואחרי זה חוזרים לעניינים שהתחלנו פה, בינתיים אני הולכת להכין
לנו סנדוויצ'ים. אתה תמזוג לנו יין."
אהבתי את האסרטיביות הזו, לא חשבתי שהיא מסוגלת. "אין בעיה, אל
תתעכבי יותר מדי, בגילי, את יודעת, הוא כבר לא נאמן לי כמו
פעם", חייכתי, אני מסוגל לעשות את זה עוד הרבה, תוצאה של חסך
מיני, בעצם, רעב מיני של שלוש שנים. מאז הטיול המקולל ההוא
בקפריסין, חבל שנסענו בכלל, אולי לא הייתי צריך יום מושלם אם
לא היינו נוסעים לקפריסין.
אורית חזרה ובאמתחתה שני סנדוויצ'ים עם חומוס ופסטרמה, אין כמו
חומוס ופסטרמה לעורר את התיאבון המיני שלי מחדש, יותר נכון אין
כמו גוף בתולי כמעט, וחיוך אלוהי כדי לעורר את התיאבון המיני
שלי. מזגתי לה מעט יין, את הכוס שלי השארתי מיותמת בטענה שלא
מתחשק לי, האמת היא ששמרתי לעצמי את הכוס האחרונה לאירוע אחר.
"אל תדאגי, אני לא צריך כוס יין בשביל מה שאני מתכנן לך."
אורית אפילו לא סיימה את הסנדוויץ' שלה,  השכבתי אותה בפיסוק
רגליים על הסדינים המוכתמים, הפעם החלטתי, בזמן שהכינה לנו את
האוכל, אני עושה איתך אהבה.
"אני רוצה לאט ובעדינות, אני רוצה לזכור את זה כל החיים" או מה
שנותר מהם לפחות.
אורית רכסה רגליה סביב ישבני, הלוואי והיה מוצק ויכולתי להגיד
מוצק, אבל זה כבר לא ישבנו של מ"כ בצנחנים שרץ אלפיים בפחות
משמונה דקות. זה ישבן של עובד משרד שמאס בעבודתו, שמאס
במשפחתו, שמאס ב...

אורית הרגישה בעייפותי המתהווה לאיטה, "תשכב על הגב, אני אפנק
אותך קצת", אמרה ורכנה למטה לכיוון איבר מיני, בתנועה חלקה
הכניסה את כולו לתוך פיה, שפתיה התרחבו והתכווצו, לשונה עברה
במעלה ומורד איברי הזקור, צמרמורת של הנאה עברה בגופי, אורית
יודעת ללא ספק מה היא עושה, תהיתי כמה ניסיון יש לה, אך המחשבה
הזו חלפה באותה מהירות שבה הגיעה. "משהו חסר, לפני שאני ניגשת
לביצים שלך, יש לי קטע כזה, אני אוהבת מוזיקה, יש לך פה משהו?"

"אולי בחדר של אורטל, תחפשי ליד המיטה שלה, הילדה הזאת שומעת
מוזיקה בקולי קולות, בטוח יש שם משהו שימצא חן בעיניך."
אורית דילגה לחדר, עכוזה עיכס בארוטיות, אוחחח שתחזור כבר,
עברה חצי דקה ואני כבר מתגעגע לטעם המתקתק של עורה. "מה אנחנו
שומעים?" שאלתי. כאילו שזה משנה, אצלי מתנגנת מוזיקה אחרת
לגמרי למן הרגע שראיתי אותה.
"היהודים - מציאות נפרדת, יש שם שיר שאני אוהבת במיוחד, "הזמן
שלך" שמו, זה שיר מציצת הביצים האהוב עלי", אהבתי את החוצפה
שלה, את העובדה שהיא כל כך משוחררת, שיש לה אומץ להגיד מה שאני
בחיים לא אמרתי בתור ילד שגדל למשפחה של ניצולי שואה, אם
ההורים שלי היו שומעים אותי מקלל, הסבון לא היה מאחר לבוא,
והטעם שלו בפה, כל כך מר.
"איך את מדברת ילדונת? זה מביך אותי", היא סתמה לי את הפה די
מהר, בתנועות מדודות לשה בלשונה והצמידה שפתיה לצמד אשכי, בידה
עברה בעדינות על כיפת איבר מיני, מעסה באהבה, כמו שרק נשים
קטנות יודעות לאהוב.

"די, אני רוצה להרגיש אותך, אני מספיק מחומם לעוד סיבוב כמו
שצריך."
אורית התמקמה מעלי, לשונה הרכה ליטפה את ידה הימנית, משם
המשיכה ידה לאיבר המושלם שלה, היא עיסתה בזריזות את הדגדגן
הנפוח מהסשן הקודם.
"אני מוכנה לסיבוב שני, ואתה?"

16:30 אורית גונחת מעלי, ברקע הלהקה הזאת שהיא אוהבת, הבית
רועד מהצרחות שלה.

אורית רכובה על ברכיי, איברי חודר בה כמו שלא חדר מימיו לאף
איבר לפניה, זעקות ההנאה של אורית לבטח נשמעות ברחוב, לי לא
אכפת. אני מתענג על ריח המין שפשט בחדר, לא יסמין ולא שושנים,
ריח של זיעה, זרע והפרשות נשיות מתוקות. המוזיקה מלווה אותנו
במשכבנו, פי ממוסמר לפטמה הימנית של אורית, ידה השמאלית קורעת
מעלי את עור גבי.

הידית מורדת בחרש, דלת הבית נפתחת, רונית נכנסת ביודעין שמשהו
קורה בביתה, ולבטח לא מדובר במשהו אותו היא רואה בעין יפה.
בצעדים שקטים מתקדמת רונית לחדר השינה שלה, עיניה כבויות מיום
עבודה מתיש במשרד עורכי הדין בו היא שותפה בכירה כבר שנתיים,
עיניה נחות על ערימת הבגדים בפינת החדר, למרבה הפתעתה, בעלה
כבר יותר מעשרים השנים האחרונות היה שקוע בפטמתה של בחורה
צעירה, זהובת שיער וצנומת גוף, הבחורה גונחת בקולי קולות ולא
מודעת לנוכחותה של רונית בחדר מכיוון שהיא בגבה אליה.
אלי מישיר מבטו לעברה של אשתו משכבר הימים, הוא לא חדל ממעשיו,
חיוך מבצבץ בין שפתיו, "היי רונית, איך היה בעבודה? אל תדאגי
לבגדים, אני ארים אותם ואזרוק אותם לכביסה."
"היי? זה מה שיש לך להגיד לי? היי, חתיכת בן זונה, אפס מאופס,
תעיף את הזונה הזאת מעליך, אין לך בושה? מזיין ילדה במיטה שלי?
על הסדינים החדשים שקניתי השבוע? שרמוטה, תקשיבי לי כשאני
מדברת אליך, יש לך שנייה וחצי לעוף מהזין של בעלי, ולהתנדף
מהבית לפני שאני גומרת לך על החיים."

אורית לא התרגשה במיוחד, קמה מעלי, לקחה את תחתוניה, מכנסיה
והחולצה המגוחכת של "מנטה", רונית התבוננה בהלם באלה היווניה
שלי בעודה מתלבשת בזריזות, לאחר מכן ירתה מבט מלא שטנה לעברי,
"את רונית אני מניחה, טוב, לא ציפיתי למשהו יותר טוב. ביי אלי,
אני כבר אמצא דרך להגיע הביתה, מקווה שזה לא הרס לך את היום
המושלם." חייכתי לעברה והפרחתי נשיקה אחרונה באוויר. רונית
הביטה כלא מאמינה במחזה הסוריאליסטי שנגלה לפניה, לא רק שאיני
בוש במעשיי אלא אף נראה כאחד שלא אכפת לו במיוחד. "היום המושלם
שלי עדיין לא נסתיים אורית, תשמרי על עצמך."

הדלת נסגרה בשקט מאחוריה. רונית התיישבה על קצה המיטה, ראשה
בין ברכיה, הדמעות לא איחרו לבוא, אני מזגתי לעצמי את כוס היין
האחרונה, זכרתי שקראתי פעם שבבקבוק יין יש בדיוק ארבע כוסות
מושלמות, והכוס האחרונה חייבת להיות מושלמת. כוס מושלמת ליום
מושלם.
לקחתי את החבל שרכשתי בבוקר, מהרצפה. רונית אפילו לא הרימה
ראשה לעברי, רק בכתה בראש שמוט על קצה המיטה. ניגשתי למטבח
והוצאתי מהמגירה סכין עם להב ארוך ומשונן, חתכתי מהחבל חתיכה.
ליפפתי את החבל על הנברשת בסלון הבית, כולי תקווה שהנברשת
מחוברת היטב לתקרה ויכולה לסחוב משקל גוף אנושי. באתר האינטרנט
אליו נכנסתי מהמחשב של הפרחה הקטנה, היה רשום כי האורך הנכון
הוא שני מטרים ועשרים סנטימטרים, למראית עין זה נראה פחות או
יותר כמו שצריך. עשיתי קשר כמו שראיתי בסרטים האלה בהם תלו את
הבוגדים במלכה. הנחתי כיסא מתחת לחבל וניגשתי לחדר השינה. "ביי
רונית, הכול יתבהר יום אחד".

חזרתי לסלון, לגמתי בלגימה אחת את תכולת הכוס, היין התערבב
בגרוני עם תחושת המחנק שמלווה דמעות שמנסות לפרוץ. כרכתי את
החבל סביב צווארי ובעטתי את הכסא לצד השני של הסלון, בעיטה
מושלמת. רונית לא חדלה מלבכות ולא שמה לב למתרחש בסלון. טוב
שכך.

5:24 בוקר למחרת, יום גשום,  עיתון הבוקר על שולחנו של שמעון
אסולין, הבוס של אלי גולדברג.

הכותרת  : "נתפס סאדאם חוסיין בתוך כוך פצפון, בוש בתגובה
"עשינו זאת".
שמעון נרגש מאוד מהכותרת, "ראית מה זה לינדה, כול כאלב ביג' אל
יאום", אשתו לינדה מגישה לו את קפה הבוקר המוקדם אותו צרך כמו
חמצן. לוקחת את העיתון לעצמה, לאחר שרפרפה כמעט על כל תכולתו
של העיתון עיניה מתמקדות בעמוד הפנימי, מס' 19 אם לדייק.
"התאבד אתמול בתלייה בביתו שבקרית חיים, אלי גולדברג, בן 42,
השאיר אחריו אישה בשם רונית ובת בשם אורטל."
"זה לא עובד שלך? האלי גולדברג הזה?"
"כבר לא, פוטר אתמול, למה את שואלת?" לינדה ממשיכה לקרוא.
"כמו כן, בחיפושים אחר מכתב התאבדות שיסביר את מעשהו נמצאו
במשרדו תמונות ובהן בתו, קטינה בת חמש עשרה, בעודה מקיימת יחסי
מין עם הבוס בן השישים ושבע שלו. המשטרה פתחה בחקירה."

"סוף מושלם ליום מושלם", גיחך אלי מלמעלה.