אמא מדוע קשה לי נורא?
למה כאב זה כל מה שאני רואה?
אמא, אמרי לי שהכל ישתנה, אמרי שאהבה תבוא ותשנה...
קשה הציפיה לגרוע מכל, לדעת שאכזבה זה כל מה שאני יודעת לעשות
הכי טוב.
הפחד כבר לא אותו פחד, יש געגוע לטוב שפעם ידעתי מה הוא.
האכזבה שאותי היא משנה, גורמת לי לחשוב כל פעם מחדש על הדברים
שעברתי ועל הדברים שיבואו...
שנאה עצמית היא דבר שגרתי שבא על חשבון החופש והכיף שאמורים
לחוות בגילי... והכל בגלל אותו ראש שלי שלא רוצה להשתנות,
שגורם לי לחשוב על הדברים שלא אמורים בכלל להיות!
יום עובר והפז"מ גדל, והנה אני יושבת בבית וחושבת, מה
לעזאזל?!
אני רוצה לצאת ולהשתגע, לא לשבת בבית ולחשוב על כל הרע הזה
שמשאיר אותי בתוך שלולית שלה אני לא רואה סוף.
אז אני אמשיך לבכות לכל אלה ששומעים, אולי יום אחד אני באמת
אבין מה אני אפסיד, אקום על רגלי ואשכח מכל שאר השטויות
שמוציאות ממני את כל הכוח.
