אז, רגע לפני האלכוהול והסמים, רגע לפני התהום, המוות, האנשים
האבודים ברחובות מרכז העיר, רגע לפני השתכרות עד איבוד החיים,
רגע לפני הפאנק, המטאל, הראפ, הפרוגרסיב, רגע לפני הגברים שהיו
אבל לא נרשמו בזיכרון, אבל מי היה רוצה אותם שם? גם היא לא
נשארה בזיכרון, אבל מי היה רוצה אותה שם חזרה? אז, כשעוד היה
אפשר לספור את הסיגריות ליום, רגע לפני איבוד התמימות וכל
הרצון הטוב שבא יחד איתה. אז, לפני כל זה... אז, היו חלומות,
היו תקוות, היה כואב, אבל היה רגש,
הייתה אהבה.
אז, היא עמדה מול התהום הזו, היא הרגישה את זה מתקרב, בפעימות
הלב, ברעידות האדמה ההולכות ומתחזקות. היא הרגישה את זה בכל
הגוף ולא רצתה לעצור. היא רצה לעבר האבדון של עצמה, לעבר
הרחובות המלאים באנשים, גם היא הייתה אחת האנשים האלה, גם היא
נשארה ללא גג, ללא אף קרוב, בלי מישהו שיחבק אותה.

אז, היה רגש והיו דמעות, עכשיו יש שתיקה ופעימות לב, עדיין...