בשבע ועשרה התקשרה יעל להזכיר לי את הראיון ברדיו. הבושם העדין
שלה זרם לעברי באיטיות משפופרת הטלפון כל הדרך לשירותים. קולה
הגרוני, המעורר, היה חסכוני ואינפורמטיבי, בדיוק כמו שאני
אוהב. במשך שלוש דקות ועשרים שניות על השעון היא דיקלמה את סדר
היום בקצב הכתבה של מוסד למפגרים. שעה, מקום, בגדים, אנשים,
זמן התחפפות. ואף מלה על אתמול בלילה.
כרכתי לצווארי את העניבה בשביל התחושה, לגמתי באיטיות את
הפילטר מול העיתון, אבל המפיקה הפוסטמה לא הצליחה לחבר אותי עם
האולפן. איזו התחלה מקסימה, הרהרתי לעצמי כשאני מעביר תחנות
ומתפלל שהחדשות לא יחתכו אותי. זה עזר. שוב הוכחתי לעם היושב
בציון שיש אלוהים, ואחרי מלמולים של סליחה מצידה חדרתי לתוכנית
הבוקר. "לא זאת השאלה", ניערתי באלגנטיות את הנודניק ושיגרתי
לחלל את פרטי התוכנית הכלכלית שלי - יותר מקומות עבודה, פחות
אינפלציה - תוך שאני מזכיר לו שהיום יום האשה ואני מוסר מכאן,
בתקוה שהיא שומעת אותי, ד"ש חם לאשתי האהובה, אי שם בין ניו
יורק לאל.איי.
מחיאות הכפיים של יועץ התקשורת, על הדיבורית מהרנו מגאן שקנה
על חשבוני, הידהדו עד לשכנים. "תקעת אותו כמו גדול", התחנף
האפס. "מעניין אותך במקרה הסקר האחרון? הפער לטובתך גדל לשבעה
אחוזים מול ראש הממשלה. עוד שבועיים וחצי, יה מנאייק. אנחנו
תותחים". אנחנו, חתיכת דרעק? אפשר לחשוב מי רץ אתמול לבת מצווה
של קבלן הקולות מרעננה ואחר כך טס במאה ארבעים כדי להספיק
לתמונה עם הנשיא בקוקטייל אצל השגריר המצרי. יעל לא האמינה
כשראתה אותי בדלת באחת וחצי, אבל הקסם הישן הכריע אותה תוך
שניות ספורות. זה היה אולי חסר אחריות, כמו שהיא טענה אחר כך
כשרכסתי את הכפתורים, אז מה. המאבטח, עם המשכורת שהוא מקבל
אצלי והדיילות שיעל מסדרת לו, ממילא לא ידבר על זה לפחות עד
סוף הקדנציה. ואחר כך? אלוהים גדול.
אפרופו אלוהים, טפחתי בידידות על כתפו על הנהג, הבאת את הכיפה
הבוכרית? בטח, בטח, הוא חייך ושלף אותה מתא הכפפות. הבאבא מה
שמו, ייאמר לזכותו, לא בילבל את המוח יותר מדי. מקצוען אמיתי.
נתתי לו לעשות את השטיק עם הברכה, לקחתי בקבוק מי ברז דלוחים
אבל קדושים, וחייכתי באבירות לשני הצלמים של המקומון והעיתון
שהגיעו במקרה, על חשבון מימון המפלגות. צחוק הגורל, אבל הפגישה
בעשר וחצי היתה עם עמותת "עם חופשי", או משהו כזה. "תשמעו, אני
תל אביבי, חופשי, חילוני, שקופץ כל יום שישי לפיצוציה לקנות
פיצוחים לשבת. אני אכנע לדתיים?", הרמתי את קולי ודפקתי בעוז
על השולחן. "בשביל זה יצאתי בחיים מהחווה הסינית?". האמת,
אפילו אני כמעט השתכנעתי.
עיתונאי החצר שלי, כמו שיעל אוהבת לכנות אותו בדייקנות
האופיינית לה, הרים טלפון דיסקרטי לאוטו וטיפטף לי שכתבת
החשיפה על עסקי הנדל"ן של עוזרו של ראש הממשלה נכנסת במוסף סוף
השבוע, עם הפניה בעמוד הראשון. "זה ועוד פיגוע גומרים אותו
סופית", סיננה יעל באכזריות כשהלאנסר שלנו שטה באיטיות למגרש
החניה באיכילוב. שלושת הפצועים מנסיון הפיגוע הכושל בשבוע שעבר
לחצו את ידי בחמימות. יעל לא שכחה את הדובי הצהבהב לילדה
הנרגשת. אמא שלה, מזיעה ודביקה, אחזה בי, חיבקה אותי ובכתה בלי
הפסקה. "יהיה בסדר, אנחנו ננצח אותם", לחשתי באוזנה והגשתי לה
ממחטה חדשה לגמרי. זה היה מספיק חזק, כדי שהמיקרופון של
הטלוויזיה יקלוט את המשפט שניסחנו אתמול. באותו רגע ידעתי שזה
ייכנס לכותרות מהדורת הערב. "עוד אפס פסיק שני אחוז בצד שלך",
חישב היועץ במכונית והצית לי את הסיגר. "אל תהיה ציני",
הכרזתי, ואחרי שהוא נבהל קרצתי לנהג.
אני, בעיקרון, מתעב ראיונות בסלולארי, אבל בשביל שלי אני מוכן
לעשות הכל. "ואל תשכחי", סיכמתי בשש דקות לשתיים עשרה,
"שהתקציב למלחמה באלימות במשפחה הוא שערוריה. פשוט שערוריה. את
מוזמנת, אגב, לסיור שאני עורך בעוד שעתיים במעון לנשים מוכות
אי שם במרכז הארץ". עכשיו, אין ספק, גם היא הרוסה עלי.
החתימה על העצומה לשחרור השבויים והנעדרים, כמו שיעל הבטיחה,
היתה עסק קצר וממצה. כמה תמונות, שתי מלים למשפחות, לחיצת יד
ארוכה וחיבוק אמיץ עם האמא. אני אוהב אמהות, יש להן את זה.
בעיקר לפני הפגישה עם התורם בבית המלון על הטיילת. חצי שעה הוא
ישב לי על הראש, הקרציה, אבל אחרי שראה את הסקר האחרון, חתם על
הצ'ק של החצי מיליון דולר בלי למצמץ. "ושיהיה במייזל טוף",
נישק אותי על שתי הלחיים. הגלותיות הזאת הורסת אותי, אבל זה מה
יש. "אתה יכול לבטל את הרנדוו עם שלושת הקבלנים מהרצליה",
הודעתי לעוזר שלי במעלית בדרך ללובי. "כבר לא צריך אותם. שיחכו
עד אחרי הבחירות".
הסלולארי צילצל בדיוק כשהסרתי באנחה קורעת לב את הנעליים
הלוחצות. "זו המפיקה מערוץ הילדים", זעפה יעל. ברור שהיא
חושדת. אז שתחשוד עד מחר. דווקא נחמדה כשהיא מקנאת. חוץ מזה,
כמו שהסביר לי החבר הכי טוב שלי לפני שבע עשרה שנה (אני טוב
בתאריכים), נשים קנאיות הן פראיות יותר במיטה. וואללה, יה אחי,
כמה שאתה צודק. אין לך מושג כמה. "היי, מיכלי, ברור שאני
זוכר", המתקתי את קולי עד שיעל תקעה לעצמה אצבע בגרון בליווי
מבט של גועל. "אני יודע, מחר בתשע ההקלטה. בוודאי, בוודאי, אני
מגיע. התרמה לילדים נכים זה תמיד בראש מעייני, את יודעת".
מיכלי הזאת פצצה אמיתית, ויש לה גם כמה טכניקות לא רעות בכלל.
מה לעשות, ג'ינג'יות זאת מחלה אנושה.
מלכת היופי, למשל, היא לא ג'ינג'ית. עולה חדשה, לבד בארץ,
ובהחלט זקוקה לדמות אב סמכותית. הנחתי את ידי על גבה וליטפתי
אותה בעדינות. בעוד שלושה שבועות, כשהכל מאחורי וסימה בהרצאה
בבוסטון, נזמין אותה לארוחת ערב ידידותית לאור נרות. יש כמה
דברים שהיא בטח עוד לא יודעת על ישראל, אז נלמד אותה. בכל
מקרה, זה היה שילוב מנצח. מלכת יופי שגונבת את כל ההצגה מהמפגש
עם נציגי ארגוני העולים. הם אפילו לא הספיקו לכעוס, כי מיד
התחלתי לנאום להם על קיבוץ גלויות. חזרתי כהרגלי לסיפור סוחט
הדמעות (גם הפעם זה עבד) על דודי האהוב שהשאיר הכל מאחור ועלה
בשנות השבעים עם מזוודה אחת ושיר חדש בלב, ובנה את עצמו, בגיל
ארבעים, מאפס, ואפילו מצא אהבה - צברית יפהפיה. לא מרגש?
טוב שהאוכל, כפי שציפינו, היה דוחה. שלמה הנהג סידר לנו תוך
שלוש שניות מקומות אצל הבן דוד שלו בתקווה. זמן טוב להתארגן
לקראת הנאום במרכז המפלגה. הוויכוח היחיד היה לגבי המועד
המדוייק של "שלום ובטחון", "תקווה חדשה" ו"למען ילדינו". ביג
דיל. סגרנו על החליפה הכחולה והתלבשתי, כרגיל, בשירותים של
המסעדה. מעניין אם נשיא ארצות הברית מחליף לעצמו תחתונים באיזו
פיצריה מסריחה או בורגריה מטונפת, נניח בין מרילנד לאוהיו.
אולי יש לו "קלווין קליין" בכל נמל, גיחכתי לעצמי כשאורות העיר
ניצנצו מבעד לוילונות הכהים. החלטתי להרים טלפון לאשתי. יעל
התעטפה בקור סיבירי, אבל מה היא מבינה. ברגעים האלה רק אשתי
הדיגיטלית יודעת מה לעשות. חבל שבדברים אחרים אין לה מושג.
אהבה, למשל. סקס. בישול. "היי, אהלן. מה העניינים שם בממלכה?",
צהלתי לקראתה. "ייצא לך לראות אותי הערב? אה, או.קי, אני כרגיל
מקליט לך. שלמה יסדר מישהו שייקח אותך מחר בצהריים. תשמרי על
עצמך. אני אוהב אותך, גבירתי ראש הממשלה". בדיחה פרטית. צולעת,
אבל נכונה למדי.
"...ירושלים בירת ישראל לנצח נצחים. שיהיה ברור, כאן זה לא
ימין או שמאל, כאן עם ישראל מאוחד בכמיהה, בת שנות אלפיים,
לשלום ולבטחון. יחד ננצח ונביא שלווה לנו ולשכנינו. יחד נעשה
את זה, למען הילדים. תודה רבה". מחיאות הכפיים איימו למוטט את
היכל התרבות. תקתוקי המצלמות, לחיצות הידיים, הנשיקות על הלחי,
קריאות העידוד "הוא גדול, הוא גדול". אוי, מאמא, כמה שאני אוהב
את זה.