אני באיזור התעשיה הישן, במפעל לחלקי חילוף לאדם.
הם לא באמת מייצרים את חלקי החילוף, כמו בפירסומת.
הם אלה  שיודעים על כל גופה טריה שיש, על כל תאונת דרכים או
פיגוע. הם באים בשיירה של מרצדס ומייד מאחוריה אמבולנס ירוק.
האמבולנס נעצר וממנו יוצאים סניטרים עם כובע ירוק מוזר, הם
כורתים את האיברים שנישארו בשלמותם במהירות, בזהירות וקפדנות,
כמו תלמידי כיתות א' ועושים ברכות ליום האם, בזמן שמנהלי
הקבוצה צופים בנעשה דרך החלונות השחורים של המרצדס.
חצי שעה לפחות אחרי שהם סיימו, אולי, במקרה הטוב, עוברת ניידת
ומדווחת על מיקרה של תאונת דרכים...
אני בחדר ענקי, לבן ומלוכלך עם שרשראות שיורדות מהתיקרה עם
גפיים תלויים עליהם. על התיקרה נורת ניאון ארוכה וחיוורת,
שגורמת לידיים הכרותות שתלויות מעלי להראות כמו עכביש ענקי
ואדיש. הריח נוראי. ריח של גוויה וחומר חיטוי. הוא חזק
ודוקרני, חודר לתוך האף, עובר דרך הסינוסים ודוקר נקודה קטנה
עמוק בתוך המוח. אבל מזה אפשר להתעלם.
המפעל סגור לסוף השבוע, וזאת הסיבה שאני כאן. אני מחפשת את
מטחנת הבשר של המיפעל, איפה שטוחנים את הגוויות שלא צריכים
ומאוחר יותר מוכרים בתור כבד אווז או שרימפס ברוטב במסעדות
מדרגה גבוה. אין בשר יותר טעים.
לפעמים כשאני מסתכלת על היד הימנית שלי, הסיבה לזה שאני
במיפעל, אני יכולה ליראות את הקוצים המורעלים שיוצאים ממנה,
ואת העור הירוק, אבל לא תמיד. בדרך כלל היא היד שניראת יותר
טוב. אין עליה צלקות או כוויות, אפילו כתם הלידה לא הורס אותה.
המגע שלה רך ונעים, ליפעמים הכתב שלה יפה. אני לא חושבת שהיתה
לי בעיה איתה, אלה אם אם כן היא לא היתה שונאת את כל שאר
הגוף.
במידה מסוימת, אבל להגיד שהיד הימנית שלי די סנובית. על כל
טעות שהגוף שלי עושה, היד שלי מענישה אותו. כשה אני מפילה משהו
עם יד שמאל- היא חותכת את יד שמאל, כשהברכיים שלי לא יכולות
להחזיק אותי יותר - היא חורטת על הברך מילים מוזרות..
כשהייתי קטנה היתה לי מטפלת מבוגרת שלא נתנה לי לראות טלויזיה
בין שתיים לארבע, ובדיוק ב3, היתה הסידרה האהובה עלי. פעם
כשעליתי עם המטפלת הזאת לאוטובוס היא נפלה ושברה את הצוואר.
בכיתה ח', אחת המורות כל הזמן שלחה אותי להביא לה כל מיני
דברים, גירים, תיקיות, כל מיני דברים כאילו שאני העבד הקטן
שלה. היא תמיד צעקה עלי שלוקח לי כל כך הרבה זמן לחזור. פעם
אחת היא שלחה אותי להביא לה קפה, ויותר לא הופיעה בבית ספר.
לפני כמה זמן בגלל שהיה לי טיק בחלק הימני של הפנים היא
הצמידה את הפנים שלי לתנור הזה שעושים עליו קרפים בקניון. כל
החלק הימני של הפנים שלי נשאר על התנור. גם פה כולם חשבו שזאת
תאונה.
ומאז אף אחד לא הסתכל עלי. כי אף אחד לא רוצה להגעיל את עצמו.
נשארתי לבד.
הכל בגללה.
לכן אני פה, ולכן אני מחפשת את המטחנה.
אני מתקרבת למרכז החדר ומוצאת סוף סוף את היעד שלי. היא הרבה
יותר גדולה משחשבתי, בגודל של טרקטור ממש. המדרגות הצהובות
המתקלפות מובילות למן גשר קטן שלידו נימצא לוח ההפעלה, ומשמאל
יש לוע המטחנה - לאיפה שזורקים את כל הגפיים המיותרים.אני
מורידה את המתג הענקי והמכונה מתעוררת לאט לאט לחיים. בחריקות
והבזקים המעגלים החשמליים מופעלים ומסובבים את מוטות הברזל
ומניעים באיטיות את הסלילים הכבדים והענקיים בפי המכונה.
החודים שעל הסלילים מסתובבים סביב עצמם ועליהם השיניים של
המכונה, כמו אנשים של כדור הארץ.
היד הימנית שלי מבינה שמשהו לא בסדר ולא רוצה להתנתק ממעקה
המדרגות. אבל אני חזקה יותר.
כשאני סוף סוף על הגשר, אני מעיפה מבט קצר בסלילים הדוקרניים,
ומהר, בלי שהיד שלי תבין מה קרה, דוחפת אותה לתוך לוע המטחנה.
לאט לאט היד שלי נעלמת בין הסלילים.
קצת דם ניתז לי על הפנים והחולצה.
המכונה רוצה לאכול אותי יחד עם היד, אבל אני מושכת את עצמי
אחורה, ככה שהכתף שלי כמעט ולא נעלמת במעמקי המכונה יחד עם שאר
היד הימנית שלי.
סוף סוף הגוף שלי שלם.
אני לבד.
כשפיתאום יש לי מן תחושה מוזרה בגוף, היד השמאלית שלי מתחילה
לירעוד ושורטת לי הפנים...