הם רצים אחד ליד השני. במקביל. בלי שום כוונה להיפגש לעולם.
ירוצו וירוצו, עד לקו מסויים.
אבל גם שם, כל אחד יילך לדרכו.
שני עולמות מקבילים, עם אותה שאיפה, להגיע לסוף. תחרות.
הם נושמים את אותו אוויר. חיים את אותם חיים. חושקים באותן
מטרות.
אבל הם שני עולמות נפרדים.
יד אולי תיגע ביד, אך מייד תוחזר למקומה. כדי לא לפגוע
בניצחון, בהגשמת המטרה.
אולי יגניבו איזה מבט, אבל לא מכוון. לא אל תוך הבנאדם. אלא רק
מבט כדי לראות איפה הוא, האם להגביר את הקצב?
אולי בכלל לא אכפת להם אחד מהשני. שמים חומה, חוצץ, ורצים.
למה להשוות ביניהם?

הם רק שני עולמות מקבילים שרצים לאותו מקום. שרוצים את אותו
מקום.