מי יאמין לי שזה החיים שלי?
סרט ישראלי איכותי
בחורה יפה, דרום ת"א האפורה והמלוכלכת, יום בין אפור לבהיר.
עיניים תרות אחרי יופי, מצלמה תלויה על שכם.
איש עם כובע, משקפיים וזיפים שכמעט היו לזקן. מסתכל.
הוא היה קצת דומה לאהוד בנאי באחת מתמונות הקבצן שלו - אז
חייכתי אליו. עומד ליד אופניים עם שקיות ביד ושיניים צהובות.

הוא קלט את החיוך שלי, ועוד איך קלט.
-היי ליידי
אני ממשיכה ללכת תוך כדי חיוך, מה רע בלהיות קצת נחמדים. ואז
תוך כדי זיהוי קול דוושת אופניים מאחורי אני מבינה מה עשיתי.
נוסע לצידי לאט. את כל כך יפה - הוא אומר, ואני מנסה להיזכר
מאיפה הסצנה הזו מוכרת.
-נעים מאוד אני אלי. מושיט יד.
-תמר. מושיטה יד בחזרה כמו בכעס על הקול בי ששאל אם מחלות
עוברות בלחיצת יד.
-איזה יד ענוגה. אומר בהתפעלות.
-תודה לך. ענוגה זאת לא מילה ששגורה בפיהם של הבחורים שהכרתי,
אני חושבת לעצמי,
ואז הוא אומר כמו לעצמו: דווקא מתאים לי להיות בקשר עם אשה
ענוגה.
אך כאן למזלי יש לי קלף חזק ביותר, אפילו אמיתי.
-אממ אני בדיוק נוסעת עכשיו לירושלים.
ואין להטיל ספק באמינות כי אנחנו בנווה שאנן 50 מטר מהתחנה
המרכזית.
-אז אפשר לבוא איתך?
וכאן אני כבר מאבדת ריכוז כי בעצם הוא ממש מזכיר לי את גברי
באחד מסרטי הבורקס, ובראש שלי מתכוונות זוויות צילום ואלי הוא
פשוט שחקן מושלם. ואולי בעצם כבר יש סרט כזה. ומי יאמין לי
שאלה החיים שלי?