ארבל הכרמלי / נודד בחוף סוער |
כמו ערבה שצמרתה מפזזת
ואני, הבודד, הניזון מהסערה
מקיצה מחלומה.
נוטל ידה ומביט אל השקיעה,
רועפה בברכה
והיא משיבה
בבת-צחוק חסודה.
נלפתת אל מקל נדודיי
ומשדלת ב"די",
מציירת לי חזון קסום של מנוחה
עבור נשמתי התועה.
איננה מכירה את עולמי הסוער
על ימיו הנשרפים ביגון קודר;
אומר לה את סודי
אשר יקדשה בכאבי.
אולי שתהא בת-סודי
פתע יפציע מזלי,
ובאור השמש הרכה
אתנחל בצל צמרתה.
27/01/04 ©
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|