מוקדש לאיש הזר שהוא אתה.

"תראה איזה ב.מ.וו אקס חמש..." אמר אח שלי בהתלהבות בעודנו
נוסעים באוטו הדחוס והמלוכלך של אמא שלי. טויוטה קורולה ישנה,
דפיקה קטנה פה ושם, כל הצבע האפור מטאלי של הגג מתקלף.
שונאת את האוטו הזה. "תראו איזה יפה השמש!" היא אמרה וחיוך
זורח האיר את פניה.
אמא שלי תמיד מסתפקת בדברים הפשוטים.
ואני? מה אני עשיתי בדרך לת"א? אני חשבתי עליך.
ככה סתם באמצע היום. לא שזה נדיר... אני חושבת עליך הרבה בזמן
האחרון.
אולי זה בגלל שהתרחקת ואולי זה בלי סיבה. אבל אתה שם, המון.
בתוך הראש שלי אני מתכוונת.
אז כשישבתי שם, במושב האחורי בצפיפות עם האחים הקטנים שלי,
וציירתי על החלון שהיה מלא באדי קור עם האצבעות...שקעתי
בהרהורים.
שואלת את עצמי למה הכל חייב להיות כל כך מורכב.
אתה לא יודע כלום על מהלך היום שלי, ולהיפך. כל המרחק הזה
בינינו.
פתאום עובר לידנו אוטו כמו שלך, מבריק, רחב, עם שיכלולים כאלה
בתוכו. פיאט "מולטי-פלא".
תמיד כשאנחנו נוסעים ביחד אני מתרווחת לי במושב הקדמי ומסתכלת
בחלון, כל כך אוהבת לנסוע איתך.
(האוטו הזה כל כך מגניב בעיני, אולי כי הוא שלך ואולי סתם בגלל
שהוא מגניב)
ולא יודעת למה, זה העציב אותי. ממש מחנק בגרון חטפתי
ממנו...והנה הוא נעלם ברמזור ימינה.
הזיכרון שלך התגבר אצלי. והרי אנחנו ביחד, אז יש לי הרבה יותר
מסתם זיכרון שלך. יש לי אותך. או לפחות כך אני רוצה להאמין.
ואתה מבין, כל הכעס הזה שאתה מעורר בי לפעמים במהלך השיחות
שלנו בטלפון (טלפון זו אחת האופציות היחידות שלנו לתקשר בגלל
המרחק) פשוט נשאר בתוכי.
כי אתה הרי לא בסביבה, רק פעם בשבוע...וגם זה לא בזמן האחרון.
אז כל הכעס פשוט יוצא על אנשים אחרים. וזה דבילי... כל כך
דבילי.
אתה מכיר אותי בכלל? אתה לא מכיר אותי. אם היית מכיר אותי,
היית יודע שאני רגישה עד טירוף. חושבת עליך המון, ושואלת את
עצמי מיליון שאלות לגבינו ורועדת מפחד
(בעיקר כשאתה לא רואה).
לא היית מרשה לעצמך להזניח אותי ככה. גם לא בגלל המבחנים שלך.
ואולי זאת סתם תקופה כזאת,
מתלבטת שוב ושוב...להתקשר? לא להתקשר? מתחבטת, מתייעצת,
עוצרת.
כאילו שהמשחקים האלה ישנו משהו. זה עדיין יישאר כמו שזה - אני
והגורל הדפוק שלי.
הייתי חייבת למצוא מישהו שגר רחוק?! אני לא מסוגלת להיות לבד.
לא. פשוט לא.
וזה לא רק זה. בכלל לא...למעשה פשוט היה בך משהו שכל כך לכד
אותי. מאז המסיבה הזאת...
היה כל כך הרבה קסם באוויר. ידעתי שתתקשר אליי. פשוט ידעתי את
זה.
ואני פה, אתה שם, אבל אנחנו ביחד.

הלוואי שהייתי ספר. כן! פשוט ספר...ספר טוב אבל.
לא עבה מדי (בכל זאת, אנחנו צריכות להיות יפות לא?) עם דפים
נקיים בריח בושם.
והיית יכול פשוט לקרוא אותי ולהבין הכל. אני, שחור על גבי לבן,
פתוחה לפניך.
זה היה פשוט מקל על שנינו, אתה לא חושב? אתה חושב בכלל? האם יש
איזשהו נושא שאתה חושב עליו בצורה רגשית (נו רגש... התחושה
הזאת שיש מתחת לגרון לפעמים) ולא רק מתמטית מחושבת? גאון
מתוחכם שכמוך. כולך שכלתנות מחושבת. והאהבה שלך? אפילו היא
מדודה ומדויקת...אם היא קיימת בכלל איפשהו בכל החלל הזה שיש
בינינו. תפסיק לבלבל אותי כבר ותחליט מה אתה רוצה,
איש זר שכמוך.
אתה בא לבקר אותי (וגם אני אותך קצת) כבר שלושה חודשים אבל
עדיין לא ראיתי אותך.




5.4.2005