קו(.).
"קו(.) הוא אוסף של אינסוף נקודות..."
אבל איך אינסוף נקודות בקו(.) של סנטימטר? מה הוא כל הזמן גדל?
שיגידו לפחות שאף אחד לא יודע כמה נקודות יש כי אף אחד לא עד
כדי כך משועמם שהוא ישב להגדיל קו(.) כזה ובאמת לספור. מה שבטח
משתנה עם האמצעי שייצר את אותו הקו(.)... לא הגיוני? אני
יושבת... שומעת מוסיקה ובוהה בך קו(.).
קו(.) מתפתל, מתערטל, מתלפף, מסתובב, מחליף צבעים, משנה צורה,
הוא נעמד מולי ואני מסתכלת עליו... איזה קו(.) יפה... הוא
אפילו נעצר בשבילי... קו(.). אני בוהה בו. הוא מתהפך, הקצה שלו
עם הפנים אליי, הוא נפתח ומתרחב... וגדל... או שאני מתכווצת?
אני נכנסת פנימה... נופלת לתוכו... רואה את ים הנקודות...
בועות דיו... נופלת במהירות מסחררת, נופלת, נופלת, נופלת, הפעם
אין ארנב לבן... אין קו(.), אין מודלים, אין אחרי מי/מה
לעקוב... פשוט ליפול. הוא לא היה כזה ארוך... מוזר...
קו(.).
פשוט, אבל בכל זאת מסובך. כל כך קצר אבל עם זאת ארוך. מבטיח,
מוכיח, מראה לי עולם-עולם שלו. משרה עליי הרגשה בטוחה, רגועה,
ריכוז מדהים... כל החושים שלי נהיו חדים פתאום...
הוא מתיישר.
קו(.).
קו(.), זה דבר פשוט, הוא כל כך פשוט אבל גם כל כך מורכב...
מרכיב את כל העולם, וכל העולם מורכב בו.
הנפילה נעצרת. הגעתי לנקודה גדולה - הסוף. רגע למחשבה. בום!
היא נפתחת והקו(.) ממשיך... אני נופלת, נופלת, נופלת, הפעם קצת
יותר מפחדת, מה אם זה לא יעצור? הקו הזה לא היה כזה ארוך
מקודם! מאיפה כל זה הגיע?! אה... אז איפה אני בעצם?! מה קורה
פה??? אה!!!                
קו(.).
מוסיקה.
המוסיקה נעצרת, והקו(.) מזדעזע. אני נזרקת לתוך חלל החדר
ונופלת ברכות על המיטה, הקו(.) נעצר שם, עומד כמו מקל, הוא
הולך וקטן, נסגר בתוך עצמו. זהו. גודל מינימאלי נראה לעין בתור
קו(.). עומד שם, כאילו נפרד ממני ומתפוגג, משאיר אותי בעלטה
גמורה, בחוסר בטחון
ושקט...


---------------קו(.).---------------