בשנים האחרונות אני נוכחת לגלות שעצב זה דבר פופולרי. כולם
עצובים. כולם בטיפול פסיכולוגי, כולם מהורהרים, כולם כותבים
שירים עגמומיים, ובכלל בדור שלי, להיות עצוב משמע להיות עמוק
ומעניין ומלא תובנות. אם אתה מתעסק בכל דבר אחר שאינו
ניטשה/פוליטיקה/סרטי דרמה פלוס כתוביות פלוס סוף עם מוסר השכל
על מצבה של קבוצה איקס בעולם, משמע - אתה שטחי. שטחי שווה שמח.
וכמו שהבנו, שמח זה רע. והנה אני מגלה שגם אני עמוק בנישה,
הנה, לראיה אני כותבת פה מאמר מתפלסף, שואלות את עצמי מדי יום
שאלות כמו "מה ההורים שלי עשו כדי להביא את עצמי למצב בו אני
נמצאת היום", מהרהרת בנוגות על עתידי ולמה אין לי אהבה, או
קריירה מדהימה, או בכלל חיים של פרסומת לקולה. אבל הנקודה היא,
שמרוב ששכנעתי את עצמי ששמח זה רע, אני באמת עצובה. ואף אחד לא
סיפר על העצב הזה, שכאילו מלווה אותי כל הזמן, ושאולי ברגע
שאני אניח לו משהו נורא ואיום יקרה, כי אולי אם אני אפסיק
לדאוג ולהיות חרדה ולעמוד כל הזמן על המשמר ממה עלול לקרות,
משהו באמת יקרה, כי זה ברור שבעצם הדאגות שלי, ובעצם השינה שלי
עם עין אחת פקוחה אני שומרת על הכל שיהיה בסדר, כי ברגע שאני
אהיה קלת דעת ושמחה, מישהו יראה את זה ויחליט ששמחתי מספיק
והגיע הזמן להפיל איזה איוב עליי.

ואולי, אני לא בעצם כזו חשובה וכזו מרכזית ונמצאת בראש מעייניו
של מי שדואג לעניינים האלה, ויכול להיות שעצם הדאגה שלי והחרדה
שלי והעצבות הזו מובילה אותי לשום מקום חוץ מל... עצב? יכול
להיות. אולי שווה לעשות ניסוי כזה, יום אחד לקום ולהגיד - כיף
לי, ולחכות במתח לראות אם משהו איום ונורא עומד להתחולל. אולי
הגיע הזמן להכניס קצת שמחה לאופנה. לא עוד הגות עגמומית, לא
עוד דכאון מתוחכם. לא עוד כתיבה בחשכה על משמעות החיים. די.
וזה כולל גם אותי.