הכדור נזרק והמשחק ממשיך, בלי לעצור, בלי לשים לב, בלי להגיב.
אני מהדקת את האחיזה במוטות הברזל של הרשת השקופה ומסתכלת.
הכדור עובר מיד ליד, ואני שומעת המון קולות, קולות צוחקים,
הקולות שפעם קראו לי להצטרף אליהם, להמשיך את המשחק איתם,
לעזוב הכול. ואתם, אתם אלה שמשחקים עם הכדור, כולכם נראים לי
חלולים מבפנים, ואני לא מצליחה להבין מי חלול באמת - אתם או
אני. אני שואלת את עצמי, איך אתם יכולים לצחוק צחוק אמיתי? ואז
נזכרת - אתם לא כלואים.
אתם עדיין זוכרים שפעם הייתי חלק מכם? גם אז הרגשתי כלואה - או
שרק רציתי להרגיש כלואה כי ככה גם הרגשתי מוגנת? כלואה בתוך
עצמי, כל כך רציתי להשתחרר, לברוח מכל מה שהכאיב לי אי פעם,
רצון שנבע מתוך תמימות - או טיפשות - תהומית. הלוואי שהייתי
יכולה לדעת אז, שיום אחד, אני אמצא את עצמי כאן, מנסה לפרק
מוטות של כלוב בלתי נראה, כל כך רחוקה מכל מה שהתרגלתי לאהוב -
כל מה שאי פעם אהבתי באמת.
והגעגועים, הם קורעים את הלב שלי לחלקים קטנטנים, ואין שום דבר
שאני יכולה לעשות כדי להפחית את הכאב הבלתי נסבל הזה. אני מנסה
להושיט יד, לגעת במה שעוד אולי נשאר לי, ואני לא מצליחה. אתם,
האנשים החלולים שעסוקים במשחק הכדור, אתם לא מבינים, לא
מתייחסים - ובצדק. אכפת לכם בכלל? אדם אחד יותר, או פחות, מה
זה משנה לכם? יש לכם אחד את השני, אתכם לא שמו בתוך כלוב בלתי
נראה. פעם עוד ניסיתם לשבור את החומות האלה, להחזיר אותי
אליכם, וזה נתן לי כוח, כל כך הרבה כוח להתמודד, להמשיך לרוץ,
לא לעצור, לא ליפול, לא להיכנע. אתם אמרתם לי שאסור לי
להיכנע, שזה ייגמר, ואני האמנתי ליחידים שהבינו אותי אי פעם,
לא הייתה לי ברירה אחרת. ותראו למה הפכתי אתכם בראש שלי -
לאנשים חלולים. חלולים - כי לא אכפת לכם. נמאס לכם לקבל סימנים
כחולים מהכלוב שלי, אתם מתרחקים, ואני שמחה שאף אחד לא לוקח על
עצמו את הכאב שלי. כבר שכחתי איך זה להיות בתוך לבד שלא אני
יצרתי לעצמי.
אני מקווה שזאת תהיה הצעקה האחרונה שלי, הקריאה האחרונה לעזרה
שאתם לא יכולים לתת לי, אף אחד לא יכול באמת. אני קוראת לעצמי
"שקט", מתי הייתה הפעם האחרונה ששתקתי במקום לקרוא לכם, לבקש
מכם לעזור לי? אני לא זוכרת.
ואני יודעת שאין לי סיכוי לצאת מזה, אני צריכה להרים ידיים,
לתת לעצמי ליפול למטה, בלי להשקיע מאמצים בלחשוב או לקוות או
להאמין - כי זה כואב.
אני יודעת שזה מה שצריך. אבל אני עושה את ההפך, את הדבר שאולי
לטווח קצר גורם לי אושר מזויף, אבל לטווח ארוך - הורס אותי
מהיסוד. אבל אני עדיין יכולה לזהות מתוך ההריסות את מה שהייתי,
אני נופלת למלכודת בכל פעם מחדש, ושוב הדמעות יוצאות ברגע הכי
לא מתאים - היי, אני עדיין יכולה לבכות, אולי זה אומר שאני
עדיין רוצה להרגיש?
אני מסתכלת שוב, בתשומת לב, רואה אנשים חלולים משחקים בכדור,
ופתאום הם כבר לא נראים לי חלולים - הם מלאים בהמון צבעים,
המון רגשות, תקווה, ציפייה, ואז - אכזבה. דרך מסך הדמעות
שמטשטש את המציאות שלי, אתם מרגישים חסרי אונים - אולי אני
באמת, לפחות קצת, חסרה לכם? אבל... אין לכם מה לעשות. הצבעים
האלה משתקפים בתוך אלפי מראות, אני רואה אותם בכל מקום, והיופי
הזה משתק אותי, מונע ממני ליפול, אני עדיין מקווה שאני אוכל
לשבור את הכלוב, להרוס את החומות, לחזור לכל מה שחשוב לי, למה
ש, בלי לדעת את זה, מחייב אותי להישאר פה.
ובזמן שהגעגועים, שמעורבים ביופי האינסופי הזה הורסים את מה
שאולי נשאר ממני, אני רואה דרך קירות שקופים, את האנשים
החלולים, כל כך חסרי אונים, משחקים בכדור.


לחברים שלי,
האמיתיים והאלה שלא