בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא היה בסופרמרקט של השכונה. קנה
חלב. ידעתי שהוא חדש פה, כי כשהוא הלך המוכר שאל אותו, והוא
אמר שהוא עבר לפה לא מזמן. מאשקלון. חשבתי שהוא היה ממש חמוד.
אבל ידעתי שאין לי סיכוי איתו. בנאדם כזה יפה, ואני? בחורה
ביישנית, זרה, מוזרה אפילו... אין סיכוי שהוא בכלל יסתכל עליי.
אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. מזל שהוא לא קלט אותי...
אחרת הוא באמת היה בורח ממני. אבל ידעתי שהיה פה משהו מוזר, כי
כשראיתי אותו לא הרגשתי כאילו אני סתם רואה עוד אחד חתיך
מהשכונה, רגיל כזה... בא לקנות חלב.
הרגשתי מוזר יותר. בדרך כלל, הייתי מסתכלת על כל הבחורים בסופר
(מה לעשות, שכונה מלאה בחתיכים), אבל עכשיו... כשיש סופר מלא
בבחורים האלה שהסתכלתי עליהם בכל הזדמנות, ועכשיו כבר לא. אני
הסתכלתי רק עליו. היה בו משהו. שמשך אותי.
טוב. מה כבר אפשר לצפות ממני? בחורה בת 15 עם ציפיות בשמיים
שכנראה בחיים לא יתגשמו? אבל אלוהים, כל כך רציתי אותו. וכל
יומיים הוא חזר לסופר לקנות חלב (ולפעמים קצת לחם). וכל יומיים
אני הייתי שם. הבטתי בו. פעם אחת הוא קלט אותי... מה זה
נבהלתי. כמעט התפוצצתי מבושה... אבל הוא הסתכל עליי וחייך.
ואני הייתי כל כך מאושרת, אין בכלל מילים לתאר את זה. כל יום
רק חשבתי עליו. כל יום רק רציתי אותו יותר.
עד שנמאס לי. לא יכולתי. רציתי להשתנות. לא להיות ביישנית, לא
להיות נבוכה, לא להיות אני. רציתי להיות הבחורה המושלמת שהוא
רצה, שתמיד ירצה. אז שיניתי את הלבוש שלי. התלבשתי יותר חושפני
כזה... חולצות צמודות, עם מחשוף וי בדרך כלל. כשהלכתי לסופר
הסתכלתי עליו, תכננתי איך לפתוח בשיחה... כל כך הרבה תכננתי
ובסוף הוא הלך הביתה. כשסוף סוף מצאתי את המילים, לאחר ימים
אחדים, ניגשתי אליו באיטיות.
"שלום... אני נועה." אמרתי בביישנות (מה לעשות, לא הצלחתי
להתגבר עליה לגמרי.)
"היי, אני גיא. נעים מאוד." אמר והושיט לי יד. לחצתי אותה.
לחיצה חזקה יש לו.
התחלנו לדבר. אמרתי לו שגם אני באה לפה הרבה (השמטתי את החלק
שמדבר על זה שזה רק כדי לצפות בו), והוא סיפר לי שהוא בא לכאן
לפני שבוע או שניים, שהוא מתאקלם נורא יפה ושיש לו מלא חברים.
לא הפתיע אותי האמת. דיברנו קצת על מוזיקה (הוא אוהב רוק כבד),
על המשפחה (יש לו שני אחים), ואז הוא הלך. הייתי שמחה... רכשתי
ידיד, שקיוויתי שיהיה יותר.
התיידדנו עם הזמן ונעשינו ידידים טובים. לא סיפרנו אחד לשני
הכל, אבל הרגשנו חופשיים לדבר על הכל. לא סיפרתי לו שאני אוהבת
אותו. יום אחד, כמה מטומטמים מהכיתה שלי הציקו לי, לקחו לי
דברים והתחילו לזרוק אותם מאחד לשני. הם חושבים שזה מצחיק. זה
לא.
ואז גיא הופיע, כמו גיבור משומקום, ואמר להם להפסיק להציק לי.
הם הקשיבו לו ועזבו את הדברים שלי, כאילו הוא הבוס שלהם או
משהו. לא היה אכפת לי. שוב הייתי שמחה, שוב האביר על הסוס שלי
בא להציל אותי. יצאתי מהכיתה, לא היה לי כוח לראות את הדפוקים
האלה מסתכלים עליי במבט המזלזל שלהם. האמת שבכלל לא היה לי חשק
ללמוד. אז החלטתי להבריז.
אבל מצד שני, להבריז לבד זה לא כיף. והיה לי בדיוק את מי לקחת
איתי.
"אני מבריזה. אתה בא?" גיא לא היסס שנייה. "אחלה." אמר, לקח את
התיק, ועכשיו רק נותרה הבעיה של איך להבריז... בדרך כלל השומר
בסריקה אבל הפעם הוא לא היה. לא הייתה לנו ברירה והיינו צריכים
לעבור את הגדר הגדולה בבית הספר. ציינתי כבר שיש לי פחד
גבהים?
גיא ידע את זה, אבל גם הוא, כמוני, השתעמם למוות ורצה להבריז.
אז הלכנו לגדר. הוא עבר ראשון. בקלות רגליים, ובקפיצה אחת הוא
עבר את הגדר ונחת מצידה השני. עכשיו היה תורי.
"נו נועה, בואי.." הוא אמר. "לפני שיתפסו אותנו!"
"אני באה, אני באה..." אמרתי ולחשתי לעצמי כמה קללות במגוון
השפות שאני מכירה.
טיפסתי לאט על הגדר. "אל תסתכלי למטה, נועה..." "זה קצת קשה
כשאתה צועק לי מלמטה, גיא." אמרתי לו בציניות ומלמטה שמעתי
אותו צוחק. עד אז כבר הגעתי לסוף הגדר... עכשיו רק לרדת
והמשימה הושלמה. זה היה קשה קצת... לרדת זה תמיד קשה יותר
מלעלות.
"נו, נועה...! בואי, אני אתפוס אותך!" הוא צעק לי. על החיים
ועל המוות, אמרתי לעצמי. קפצתי קפיצה קטנה מהגדר היישר אל תוך
הידיים של גיא. הוא באמת תפס אותי. ואז, הגיע הרגע הכי ספונטני
בחיים שלי. אני, הביישנית שאני, השקטה, המתוכננת שאני, הבטתי
ארוכות בגיא ולפני שקלטתי מה אני עושה הצמדתי את שפתיי אל
שפתיו בנשיקה. הנשיקה הראשונה שלי ככה? בחיים לא חשבתי שזה
יהיה ככה. ואז הפרדנו את השפתיים שלנו והוא הוריד אותי מהר.
"אני מצטערת, גיא, אני לא יודעת מאיפה זה בא..." אמרתי. רגע
אחד! מה זאת אומרת "לא יודעת מאיפה זה בא"?? בטח שאני יודעת!
"כלומר... אוף נו. אני אוהבת אותך. אהבתי אותך מהרגע הראשון
שראיתי אותך, ותמיד חשבתי עליך, חלמתי עליך ורציתי אותך. זהו.
אמרתי את זה..." הוא הסתכל עליי בהלם מוחלט. "נועה... אני לא
יודע מה לומר..." הוא הביט בי. "אני מצטער.. יש לי חברה."
בהיתי בו בהלם מוחלט. "היא  באשקלון... אנחנו נפגשים כל כמה
זמן... אני ממש מצטער." הוא חיכה לתגובה מצידי. "לא. זה... זה
בסדר." אמרתי והלכתי. מאז לא דיברתי עם גיא. והוא לא דיבר
איתי. אבל ידעתי שהוא החליף חברות מאז. חזרתי ללבוש הרגיל שלי,
לאני הרגילה. איך בכלל חשבתי שהוא ירצה אותי? כלומר, עברנו
דברים יפים והכל, אבל אני זו אני. אז חזרתי. לעצמי. לאותה
בחורה ביישנית, רגילה, חולמנית, עם הרבה אשליות. אותה בחורה,
שכל יומיים בסופר, הביטה בבחורים, וקיוותה שהם ישימו עליה עין.
אני.