תמונת ילדות תלויה מעל המיטה. ילדה שמנמנה עם חטיף שוקולד נוטף
ביד וחיוך מעצבן בלי מספיק שיניים. למה עדיין לא הורדתי אותה
משם?
העיניים בקושי נפתחות. הצצה חטופה אל השעון מוסיפה דיכאון חדש:
השעה 11:45.
שוב קמתי לתוך השעה החמה.
הזיעה כבר ניגרת מחדש. זיעה של יום חדש. יש בזה משהו מרגש טבול
בהמון גועל. הסדין המקומט מרוב התהפכויות של לילה חם משאיר
סימנים על הגוף. התחתונים נדבקות לגוף, אפשר לחוש כבר בנחשולים
מלוחים זורמים לאורך ירכי. אני צריכה מים.
גוררת את עצמי לכיור, ושוטפת פניי. מסתכלת במראה. אותה ילדה
שבתמונה, כבר לא שמנמנה, כבר עם מספיק שיניים, כבר לא מחייכת.
רק השוקולד חסר.
האוויר לא זז.
הגוף לא זז.
מרתיחה מים בקומקום. המזגן שוב מקולקל. ההורים כבר יצאו. מגיפה
את התריסים ומחשיכה את הבית. מורידה מכנסיים ונעמדת מול
המאוורר, לייבש קצת את חלציי.
הקומקום קופץ. קפה. אוף, החלב חמוץ.
חוזרת למאוורר. מרימה את החולצה. כל כך חם.
רזיתי בחודש האחרון. ועדיין כל פעם שאנחנו שוכבים אני מרגישה
שהוא לא מרוצה.  אולי אני כן מושכת אותו ולא זו הבעיה. אולי
אני פשוט לא מושכת אותי. מורידה את החולצה ומסתכלת במראה. מפל
של זיעה בין שדיי, קטנים ככל שיהיו ואני עדיין מזיעה.
שתי הודעות במזכירה.
שכחנו לומר לך, החלב חמוץ. הוא נוסע לסבתא שלו בצפון לשבוע.
ואני תקועה כאן, בלי המזגן, עם הלחות. עם עצמי.
שמה דיסק של פינק פלויד במערכת.
הולכת למטבח ולוקחת טבלה של שוקולד מריר. נשכבת על הספה בסלון
ומכוונת את המאוורר אלי. מתחת לעטיפה החומה מחייכות אליי 4
פרות ידידותיות. הן נראות דיי מאושרות. למרות שהן פרות, ולמרות
שאני הולכת לאכול אותן. שלום פרות, אני הולכת לאכול אתכן
עכשיו. אני חושבת שאפסיק להיות צמחונית.
אני מחליפה את שיכול הרגליים על מנת לצנן את הרגל השנייה,
ומלקקת אצבעותיי משאריות השוקולד. מריר. כמוני.