שלומי תמיד אהב את טלי, הפעם הם היו קרובים ממש.
הוא היה צמוד אליה עד כדי כך שהוא הרגיש את הנשימות שלה. הוא
התאהב בה מאותה פעם הראשונה שהכירו ביניהם:
"שלומי תכיר, זוהי טלי, היא תהיה איתך", הדבר הראשון שסחף
אותו הן אותן עיניים ירוקות מדהימות שהיו לה. שלומי לא האמין
שהם הגיעו לזה סוף כל סוף, הוא תמיד חיכה שיבוא אותו רגע שהיא
תניח את ידו על כתפה והיא תאמר לו את אותו משפט מרטיט:
"אני אוהבת אותך"... וזה הגיע.

שלומי הרגיש שליבו נדם לרגע, באותו רגע הוא נגע בשמיים. הם
התקרבו באיטיות עד שהגיעו לאותו מגע שפתיים... הם החלו להתנשק.
אלי ושלומי התנשקו סוף סוף, רקדו ריקוד שפתיים סוער, ובאותו
הרגע הקסום הזה שלומי לא התאפק והעז לחבק את טלי,

"קאט!!!" - צעק רונן הבימאי, הוא התקרב לשלומי בעצבנות וצרח
עליו:
"מה אתה חושב שאתה עושה? אני הבמאי פה, לא?!"
שלומי לא ידע מה לעשות, הוא החל להאדים קלות וסינן לעברו:
"מצטער".

רונן היה במאי קשוח מאוד, הוא ידע באמת מה הוא רוצה ואייך הוא
רוצה את זה.
הוא רצה את טלי.

"בתסריט כתוב שחור על גבי לבן שאתם מתנשקים, ואז אתה מסיט את
הראש!"
שלומי הרגיש מבוייש כלפי כל הצוות, הוא לא ידע איפה לקבור את
עצמו, רק העיניים המלטפות של טלי שישבה לידו והסתכלה עליו
ניחמו אותו.

"קדימה! אין לי עוד זמן לצילומים המחורבנים האלה! צילומים
אחרונים מחר." כולם החלו לארוז את חפציהם ולצאת כל אחד
למחוזותיו, שלומי רצה אולי בכל זאת לדבר עם טלי, להציע לה אולי
לצאת לאנשהו, אולי להפוך את כל הסיפור הזה למציאות... אך הוא
ראה כבר את רונן מנצל את מעמדו הגבוה ומציע לטלי "לראות את
התסריט החדש", טלי הסכימה בחצי חיוך.

טלי ורונן החלו לצאת, ושלומי נותר מאחור, הוא ראה את אהבתו
הולכת לה, והיא הביטה לאחור, חייכה אליו חיוך מתנצל ויצאה.

שלומי אסף את חפציו, דחף את הפלאפון לכיס, שם את התיק עליו
והחל לצאת, לפתע הפלאפון צלצל, זאת שוב הייתה נטלי.
הוא חסם את השיחה בלית ברירה ושם את המכשיר על רטט, שוב הוא
רואה את אותה רשימה שלא נענתה: "34 שיחות".

הוא יצא לרחוב...
למזלו הרחוב לא היה מלא ולא היו מעריצות שיקפצו עליו, הג'יפ
שלו חיכה לו כמו תמיד בכניסה הצדדית, אבל הוא החליט הערב ללכת
ברגל.
הרחוב הריק עשה את שלו, הריק שבו רק הזכיר לשלומי עד כמה חייו
ריקים באמת.

רגע לפני שנכנס לביתו ראה את פרסומת הסדרה שלו על שלט חוצות
ענק, שם תמונתה של טלי וכיתוב ענק שאומר:
"החיים הם לא סרט!"
דמעה עלתה בעינו של שלומי ושוב הוא חזר בחוסר רצון לביתו הריק
מאדם ומלא בעושר.