כשקמתי היום בבוקר והדבר הראשון שחדר לתודעה שלי היה קול הגשם
מבחוץ והנשימה השלווה שלו לידי, ידעתי שזה אמיתי. שאני יכולה
לתת לעצמי להתמסר הפעם, ולא לפחד. בלב שלם, עד הסוף. זה
אמיתי.
פקחתי את העיניים ולא יכולתי להאמין לעושר שסבב אותי מכל עבר;
לחיי סמקו מהתרגשות, כמו ילד קטן בחנות ממתקים למחשבה שכל
נגיעה וכל מילה וכל חיוך מביאים איתם טעם שונה, צבע בגוונים
שכמוהם מעולם לא ראיתי, ריח של רגש חדש.
שוב לעצום את העיניים, ושוב לפקוח מחדש, להיווכח שאני באמת שם,
בעיצומה של אופוריה בצבע הלילך וריח של מוקדם בבוקר מסביב, ורק
הנגיעה הקלה ביותר משדרת לי כל כך הרבה, לא ייאמן איך שמגע קצר
ולכאורה פשוט יכול להיות גם חוויה מיסטית שמעולם לא ידעתי, ואף
לא שיערתי על קיומה. אופוריה סמיכה ומתקתקה, אפילו
אוטופית-משהו, וכנגד כל הסיכויים, אני שם. כל שאיפה נושאת אותי
יותר ויותר למעלה. כמו מדיטציה מודרכת, רק שהפעם הכל קיים גם
במציאות.
אחרי מה שנראה כמו נצח, אני קמה בבוקר לכמות בלתי נדלית של
עושר מכל הבחינות, שסובב אותי מכל כיוון. ואני מאושרת. אני
מאושרת ורוצה לחלוק את זה עם העולם. רוצה שכולם ידעו שבבנין
אחד, בסופו הרחוק של הכביש השחור, חיה לה ילדה קטנה עם שיער
אדמדם ועיניים מרחפות, והילדה הזו, אחרי 16 שנים של לבד,
סופסוף יכולה לחייך. היא מחייכת, ורוצה שכל שאר האנשים בעולם
יחייכו יחד איתה, בוער לה שכל נפש ונפש תזכה להרגיש את הסיפוק
הזה, את הקשת האינסופית בשלל צבעים שממלאה אותך מבפנים, ומה
שהכי נהדר בה הוא שאין לה טעם ספציפי אחד, היא משנה טעמים.
לפעמים היא כמו פסיפלורה של תחילת העונה, עם קצת סוכר מעל,
ולפעמים היא כמו האפרסקים בשוקולד שסבתא הייתה מכינה. הבוקר
הטעם שלה הוא ללא ספק זה של סוכריה על מקל, מאלו שקונים בשקל.
בטעם תות אמיתי כל כך שכבר אפשר ממש לראות לפעמים את הנקודות
החומות של הפרי. הן גדולות כאלה, ומחזיקות הרבה זמן, אבל אף
פעם, אף פעם לא נמאסות.
אני פוקחת את העיניים. מחליקה בעדינות בעזרת שתי אצבעות על פרק
היד המונח לידי. עננים סגולים בהירים מרחפים, כמעט צפים דרך
האוויר מולי, בשאט נפש מתוקה, כאילו אינם ממהרים לשומקום. כל
כך עדינים, רכים למראה.
המגע כנגד אצבעותיי כל כך חמים למגע, וטעם התות כבר מתגלגל על
הלשון.
העיניים כמו נעצמות מעצמן, והמוח מנסה לנצור, לשמר כל רגע
מהיום הזה, לעולם.
מגע שפתיים עדין כנגד המצח. כף יד מחליקה באיטיות על לחיי. אני
פותחת שוב את העיניים למראה החיוך היפה ביותר שאלוהים יכל
לברוא. קול שליו, חמים, שואל באריכות מתנגנת איך ישנתי, ומה
אני רוצה לעשות היום. מאחל לי בוקר טוב. אני עוצמת עיניים.
ואז אני מרגישה.
