או: שלושה בטירה אחת
הדרקון ישב בחדר ההארחה בטירה השוממה שלו. כבר שנים שלא אירח
מישהו בטירה שלו, שלא לדבר על ב חדר ההארחה, אך  בכל מקרה הוא
התעקש לכנות את החדר בשמו המקורי...מסורת, אתם יודעים...
הדרקון נאנח ושב לפעולה השגרתית של השחזת שיניו. הוא הקפיד
לעשות זאת כל ערב לפני השינה, שכן מאז ומתמיד דאג לשמור על
שיניו כך שיהיו לבנות ומלאות ברק. הרי לכל הייתה ידועה האמרה:
דרקון טוב נמדד באורך הזנב, חדות שיניו וטריפת יריביו. אז
הדרקון שלנו טיפח את זנבו, צחצח את שיניו בקפדנות, אולם התקשה
מאד לקיים את הסעיף השלישי בדרישות הקפדניות. זה לא היה מרצון,
כמובן. הוא בהחלט שאף להיות דרקון לדוגמא ואי לכך הקפיד על
טיפוח עצמי מדוקדק. אבל מאז ומתמיד יריב הולם כבש את המקום
הראשון בחלומותיו הכמוסים ביותר (זה ושמפו יעיל נגד קשקשים
כמובן...) בייחוד לאחר שכלו כל היריבים מן העולם והפכו לזן
נכחד (כתופעת לוואי לא מבורכת של כל הסדרי השלום במזרח התיכון
החדש והישן גם יחד).
הדרקון שלנו נאנח. זה לא היה קל. זה לא היה קל להיות דרקון
במיליניום החדש. אלוקים יודע שהתזונה שלו היא לא מה שהייתה מאז
שעבר להיות צמחוני, (עוד אחד מהחידושים של הדור המתקדם שהוסיף
לעצמו). חברו הפניקס לא התלהב מהתוספת לאופיו הבאזרי ממילא של
הדרקון. הוא טען שעם מנהגים שכאלה הדרקון לא יוכל לשאת את ראשו
בכבוד בין שאר הדרקונים, אבל על הדרקון שלנו הטיעון הזה לא ממש
השפיע. אולי משום שהוא היה הדרקון האחרון שנשאר. הפניקס יכל
להגיד מה שירצה...אבל הדרקון היה משוכנע שהתמותה הגדולה הייתה
בעיקרה מתזונה לקויה (כולם יודעים שאבירים תאווי קרב אינם הדבר
הטוב ביותר למערכת העיכול שלך).
הדרקון נשף בקלילות, הלהבה המרקדת שפרצה מפיו כוונה בדייקנות
לעבר האח שניצב לשמאלו. לדרקון לא היה קר, למעשה עכשיו היה
עיצומו של הקיץ, אבל הוא השתמש באח מאז שהוא יכל לזכור את עצמו
(וזה היה די הרבה למרות שהיה דרקון צעיר יחסית - רק בן 672, לא
יותר...). אומנם לרוב הוא השתמש באח יותר למטרות צליית מרשמלו
מאשר חימום, אך בכל זאת...מסורת זאת מסורת, אתם יודעים.
הדרקון נע במקומו בחוסר נוחות, מקדיר את פניו מול האש המשתוללת
באח, זונח בשעמום את המטלה המייגעת של השחזת השיניים. הוא לא
ידע מתי זה בדיוק התחיל. מתי שכח איך מתנהג באמת דרקון אמיתי
והתחיל לפעול לפי מסורות במקום לפי דחפים קדמוניים. אולי זה
התחיל מאז שהיה לבד, אולי מאז שהיה האחרון...אולי זה היה קיים
בו מאז ומעולם, חוסר היכולת הזה לאפשר לעצמו לטעות. אבל לכל
השדים והשדות, הוא התגעגע לתקופה הזו. לתקופה הקצרצרה הזו
בילדותו בה עדיין נהג בשיטת הניסיון והתה(טע)יה, לתקופה בה זכר
שהתנהג כמו ילד: נושף אש ותימרות עשן על כל מה שזז מבלי להקדיש
מחשבה לסכנות שבהתפשטות האש, נוהם בכעס מדומה על יצורים
קטנטנים שכשלו לראות מעבר למסכת הזעם המדומה שלו מבלי לחשוב על
הטיפולים הפסיכולוגים היקרים שהללו יצטרכו לקבל אחר כך, יוצא
לטיסות ארוכות מבלי לתכנן את היעד או את שעת החזרה...
אח, אלו היו ימים. חשב הדרקון שלנו לעצמו. לו רק יכל להחזיר
אותם אליו. אילו רק היה קורה משהו, כל דבר שהוא, עכשיו שהיה
מוכיח לו...שהיה מוכיח לו שהוא אותו דרקון, שהוא בעצם דרקון,
נקודה. ולא איזה צל עלוב ונבוב למה שהיה פעם...אם רק...
הדרקון הזדקף מיידית, נחיריו מתרחבים בהפתעה. הוא הריח משהו!
זה היה רק ריח קלוש, אולם יחד עם זאת...הוא מיהר לעבר דלת
הנחושת הגדולה של הטירה (וזו הייתה גדולה במיוחד כדי שאפילו
הדרקון שלנו יצליח לעבור דרכה) ופתח אותה, מקדים את האורח שכבר
הרים את כף ידו במטרה לדפוק על גבי הדלת בדיוק באותו הרגע.
"היכנס, היכנס!" מיהר הדרקון לומר, מפתיע את האורח שעדיין היה
בהלם מהפתיחה הבלתי צפויה של הדלת. הדרקון לא יכל להאמין למראה
עיניו - אורח! זה היה כמו...התגשמות משאלה כמוסה! "אתה בוודאי
עייף מן הדרך הארוכה, האם אוכל להציע לך כיבוד כלשהו? אולי
משהו לשתות...אני יכול להכין תה צמחים אם אתה מעוניין...?"
הלהבה של הדרקון כבר נשלחה קדימה כדי לחמם אם קנקן התה שעמד לא
רחוק משם כשקולו הנימוסי אך התקיף של האורח עצר אותו: "למעשה
אני..."
האורח כחכח בגרונו בעצבנות ואז חזר שוב ביתר ביטחון "למעשה,
אני הגעתי לכאן כדי להרוג אותך".
"להרוג אותי?" הדרקון שלנו פרץ בצחוק, והצחוק כמו שאר פעולותיו
של הדרקון כמעט וזעזע את יסודות הטירה שלא הייתה בנויה
מלכתחילה לדייר בעל מימדים שכאלה. "ולמה שתרצה להרוג אותי?
אינני זוכר שעשיתי משהו ששווה הריגה...לפחות לא במאה
האחרונה..."
"אני..." האורח שכמעט ואיבד את שיווי משקלו בעקבות פרץ הצחוק
הבלתי צפוי של הדרקון נאבק כדי להחזיר לעצמו את יציבותו. "אני
מצטער. אני לא נוהג בדרך כלל להתקיף ככה סתם יצורים שאני לא
מכיר, אבל זו חובה שאני מוכרח למלא אם ברצוני להיות..."
"אם ברצונך להיות...?" תהה הדרקון בנוגע להמשך המשפט לאחר
שהאורח השתתק בפתאומיות פונה בינתיים בחזרה לחדר ההארחה ומסמן
לאורח שלו לעקוב אחריו.
"אם ברצוני להיות אביר אמיתי" מלמל האורח "אין כל כך הרבה
אבירים היום, כידוע לך. נכחדו כולם, כך אנשים טוענים. אבל אני
ידעתי מהו ייעודי מאז ש...מאז ש..."
"מאז שאתה זוכר את עצמך?" ניסה הדרקון לעזור לו.
"כן, בדיוק!" האורח שמח על העזרה המבורכת. "כעת אני רק צריך
להוכיח שאני אביר...ואז אוכל לקבל את התואר ואת ההטבות
הנלוות".
"סוס לבן?" שיער הדרקון.
"לא, כמובן שלא - סובארו לבנה" אמר האורח "סוס כבר לא כל כך
מהיר בימנו".
"סובארו לבנה, סוס לבן - מה זה משנה? שניהם מתחילים בסו!"
הדרקון לא אהב להיצמד לפרטים השוליים. ההיגיון שבחלוקת ההטבות
הדהים אותו "כמובן - כמה פרקטי" גיחך מתוך שעשוע אמיתי "אין
צורך להאכיל, ללטף - ציות תמידי!".
"ובכן" הטעים האורח לאחר מספר דקות בהן ישבו השניים בשקט, פשוט
בוהים אחד בשני "לא שאני לא נהנה מהשיחה הפילוסופית שלנו,
אבל...
אתה חושב שנוכל לגשת לעניין?".
"כמובן, כמובן" הסכים הדרקון "איך בדיוק התכוונת להרוג
אותי?".
"אמממממ..." האורח גירד את פדחתו, מקדיש לשאלה את מלוא תשומת
ליבו "לא ממש חשבתי על זה. קיוויתי לאלתר".
"לאלתר? בקרב?!" הדרקון לא יכל להאמין למשמע אוזניו "מי לימד
אותך להילחם?".
"אני אמממ..." האורח הנמיך את קולו עד שהדרקון בקושי יכל לשמוע
אותו "אני די למדתי את הכל בעצמי".
"תיארתי לעצמי" נאנח הדרקון וחשב לעצמו: הצעירים של היום...
"ובכן, תמיד יש את האפשרויות החדשניות של גז או ירי במכונת הרג
משוכללת, אבל אני אישית תמיד חיבבתי את כריתת הראש בחרב... זה
כבר הפך למסורת אתה יודע..."
"כמובן" הסכים איתו האורח "יש רק בעיה אחת".
"לא!" הדרקון הביט באורח במבט מזועזע "רק אל תגיד לי שאין
לך..."
"חרב" סיים האורח את דבריו של הדרקון ושלח לעברו מבט עגום "זו
עוד אחת מההטבות הנלוות חוששני". האורח והדרקון נשענו אחורה
בכיסאותיהם באנחה משותפת. המצב נראה מייאש מעט.
"אז אמור לי" הדרקון ניסה לשנות את נושא השיחה למשהו אופטימי
יותר "מה בכל זאת גרם לך לרצות להיות אביר מאז שאתה זוכר את
עצמך? כולם יודעים שזה לא מקצוע מבוקש ביותר".
"אכן" הנהן האורח בראשו לאות אישור "אבל אני הייתי חייבת
להוכיח לה".
"לה?" גבותיו של הדרקון התרוממו בפליאה, ופליאתו התעצמה עוד
יותר כאשר נזכר שאין לו בכלל גבות שיוכל להשתמש בהן.
"לעלמה במצוקה. היא אחת מהיחידות שנשארו. באמת".
"עלמה במצוקה? כמה מרתק" הדרקון חיכך את זנבו הארוך כשחשב על
הצהרתו של האורח "הייתי בטוח שהן נכחדו".
"כולם היו בטוחים בזאת" אישר האורח "אבל היא האחרונה שנשארה.
אני בטוח".
"אבל...למה שתרצה להוכיח לה שאתה אביר אמיתי ע"י הריגתי?"
השתאה הדרקון עוד יותר.
"למען האמת אינני רוצה" הודה האורח "אתה נראה דרקון ידידותי
למדי..."
"ובכן, תודה לך" הדרקון שלנו כמעט הסמיק מרוב הנאה. הוא לא
קיבל מחמאות רבות. למעשה זו הייתה המחמאה הראשונה שלו ב300
השנים האחרונות.
"אבל..." המשיך האורח בטון תקיף "זה לא אומר שאני אוכל לוותר
על זה. היא מכריחה אותי".
"היא?".
"העלמה במצוקה".
"מהי אותה המצוקה של העלמה במצוקה?" התעניין הדרקון "אולי נוכל
לעזור לה?".
"היא בת עשרים וחמש ועדיין רווקה" נאנח האורח "מצוקה של ממש".
"טרגדיה אמיתית" השתתף הדרקון בצערה של העלמה, ואז אורו עיניו
"יש לי רעיון! למה שאתה לא תתחתן איתה?!?"
"הלוואי ויכולתי, אבל העלמה לא מוכנה לשמוע דבר וחצי דבר בנוגע
לכך " גנח האורח בתבוסה "לפחות לא עד שאענה על הקריטריונים
הדרושים למחזר הפוטנציאלי".
"יש קריטריונים שכאלה? אני כנראה מאד לא מעודכן".
"ובכן יש" הודיע לו האורח "והריגת דרקון נמצאת במקום החמישי
בסעיף קטן ג קו נטוי שלוש. ממש לצד הורדת הירח".
"אבל..." ניסה הדרקון לטעון "אתה בטוח שהיא עלמה במצוקה?!".
"ברור שאני בטוח!" ראשו של האורח הזדקף בתרעומת על השאלה
החוזרת ונשנית "אם היא לא הייתה במצוקה, אתה חושב שהייתי בא
להטריד את מנוחתך ולהרוג אותך?".
"אז זהו, שזה בדיוק מה שלא ברור" המהם הדרקון, ספק לעצמו ספק
לאורח "אם זכרוני אינו מטעני לא היא זו שאמורה לדרוש את
הריגתי".
"לא היא?!" חזר האורח על דבריו של הדרקון בתמיהה "אתה בטוח?".
"כן" הנהן הדרקון בראשו "כך זה היה מאז ומעולם: הריגת הדרקון
היוותה אקט של אומץ ספונטני מצד האביר לעלמה. אם אתה תעשה זאת
רק בגלל שהיא מבקשת - מה יקרה לספונטניות?".
"בחיי, אתה צודק!" קרא האורח, שמח לגלות שלא יצטרך להרוג את
הדרקון הנחמד בסופו של דבר, אך בתוך רגע קדרו פניו שוב. "אבל
אם אתה צודק...מה יהא עלי? כיצד אשכנע את העלמה שלי שאני מתאים
לקריטריונים שלה?".
"ובכן, בקשר לזה" הדרקון החל לגמגם. הוא לא רצה להיות היצור
שינפץ לאורח את אשליותיו, אבל מישהו צריך לספר לבחור. "אני
חושב ש...שהעלמה שלך היא מתחזה".
"היא מה?!" האורח אימץ את שמיעתו כדי להבין את מה שאמר הדרקון
בקול נמוך מהרגיל שלא היה אופייני לו.
"מתחזה" מלמל שוב הדרקון.
"היא מה?!?!!?" האורח כמעט נצמד אל הדרקון במטרה לשמוע היטב את
דבריו.
"מתחזה! היא מתחזה!" הפעם הדרקון כמעט צעק, ורק הכמעט צעקה שלו
הצליחה להעיף את האורח לקצה השני של חדר ההארחה.
"בסדר, בסדר, אין כל צורך לצעוק" רטן האורח בטון פגוע, משפשף
את גבו שספג מכה רצינית בהיתקלות עם קיר החדר בעודו מנסה
להתרומם ממצב השכיבה שבו היה שרוע לאחר הנפילה, ורק אז קלט את
דבריו של הדרקון. "מתחזה?! אתה בוודאי מתלוצץ!".
"חוששני שלא" נאנח הדרקון בעצב "אף עלמה אמיתית לא הייתה שולחת
אותך לשליחות שכזו. עלמה במצוקה מסכנת את חיי האביר שלה רק
כשהוא היחיד שיכול להציל אותה ממצוקתה ע"י הסכנה. פה כמדומני
שאותה ליידי פשוט...ניסתה להשתעשע בך, ידידי".
האורח עיקם את פניו וגלש לרצפת החדר באיטיות. "השתעשעה בי?
אבל... איזו מין עלמה היא זו? עלמות במצוקה אינן משתעשעות
באבירים לעתיד!".
"משמע שעלמתך היא כלל איננה עלמה, אלא רק מתחזה" הסביר לו
הדרקון בסבלנות "אלמנטרי, ווטסון ידידי".
"ווטסון? מיהו בכלל ווטסון?" תמה האורח "שמי הוא בכלל
ריצ'ארד!".
"מה שלא יהיה" הדרקון שלנו ממש לא אהב פרטים שוליים.
"אז מה אעשה עכשיו?!" שאל האורח, שכבר נודע בשם ווטסון, או
ריצ'ארד, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, בתהייה.
"אתה תמיד יכול להישאר כאן ולארח לי חברה" הדרקון הציע
בנדיבות.
"אתה...באמת מתכוון לזה?" עיניו של האורח נצצו והוא מיהר למחות
את הלחלוחית בעיניו. "זה הדבר הנחמד ביותר שמישהו אמר לי זה
שנים. אף אחד מעולם לא הציע לי הצעה אלטרואיסטית שכזו!".
"ובכן..." הדרקון אהב מחמאות, אבל רק כשהן הגיעו לו "למעשה אני
עושה זאת מסיבות אגואיסטיות גרידא - הטירה יכולה להיות מקום
בודד למדי, אתה יודע".
"אה" האורח חכך בדעתו ומיהר לומר : "בכל זאת, זו הצעה מאד
נחמדה מצדך. אשמח להיענות לה בחיוב".
"מצויין!" הדרקון לפת את האורח בשמחה, מתכוון להעניק לו חיבוק
ידידותי וכמעט מוחץ אותו תוך כדי כך "אם כך כל שנותר לנו לעשות
הוא למצוא לך עלמה מצויה ואז הסיפור שלנו ייגמר בסוף טוב כמו
שצריך"
"עלמה מצויה?" חזר האורח על דבריו של הדרקון (כאשר יכל שוב
לנשום) "אבל היכן תמצא עלמה מצויה?".
"פשוט מאד, צריך רק לחפש מצוקה - העלמות המצויות תמיד נמצאות
שם בסביבה" הסביר הדרקון.
"זה לא כל כך פשוט" שלל האורח את דבריו "אני חשבתי שמצאתי לי
עלמה מצויה, ותראה לאן הידרדרתי".
"צודק" הדרקון נאלץ להסכים איתו "צריך לחשוב".
השניים ישבו להם וחשבו. הם המשיכו לחשוב ולחשוב ולחשוב גם
כשהאופק הפך לכתום באור השקיעה, גם כשהאש באח דעכה לאיטה, גם
כשהגיעה זמן השחזת השיניים הקבוע של הדרקון. הם חשבו וחשבו אבל
לא הגיעו למסקנה החלטית אחת.
זה היה בוקר בהיר למדי כשנשמעה הדפיקה על הדלת. הדרקון והאורח
עדיין ישבו זה לצד זה, חושבים. האורח הביט בדרקון בהפתעה: "אתה
מצפה לאורחים?".
"מובן שלא, הרי אתה היית האורח היחידי שהגיע לכאן מזה..."
הדרקון קטע את שטף דבריו כשקול רך ועדין נשמע מבעד לדלת: "יש
כאן מישהו? אני לא מתכוונת להפריע, אבל...המכונית שלי נתקעה
קרוב לכאן. היא מכונית חדשה, סובארו, יד שניה. באמת שאין לי
מושג מה קרה לה" בשלב זה הקול התחיל לדבר אל עצמו "הרי הכל היה
בסדר כשקניתי, ופתאום להיתקע ככה סתם באמצע שום מקום. הייתם
מצפים מהמכונית להודיע איכשהו על זה שהיא עומדת להיתקע, לתת
איזה סימן, רמז...משהו, אבל לא...כל ההפתעות תמיד חייבות לקרות
לי..."
הדרקון, שהבין שהאישה בעלת הקול לא עומדת להפסיק את המונולוג
העצמי שלה שלח מבט מאושר אל האורח "שמעת את מה שאני שמעתי!?!?
זו עלמה, והיא..."
"במצוקה!" השלים אותו האורח באושר.
הדרקון מיהר אל עבר הדלת. הוא פתח את הדלת בקלילות לא אופיינית
לדרקון גדל גוף שכמותו. בפתח עמדה עלמה צעירה. היא הייתה עסוקה
בלדבר אל עצמה, רוטנת על משהו בלתי ברור והדרקון השתעל שיעול
נימוסי כדי שתבחין בו.
"או, אז יש כאן מישהו, לרגע כבר התחלתי ל..." העלמה הפנתה את
מבטה אל הדרקון ואז פלטה צווחה מבוהלת. כעבור שניה היא שכבה
מעולפת לרגלי הדרקון.
"ווטסון, כדאי שתבוא לכאן, מיד!" הדרקון היה מודאג. הוא לא היה
בטוח שכך אמורות להגיב עלמות צעירות, למרות ששמע שמועות על
נטייתן המדאיגה להיות אובר - היסטריות ומלודרמטיות. ווטסון לא
ענה לו והדרקון שלח מבט חוקר לכיוון הכללי שבו האורח שלו היה
אמור להיות.
עיניו התרחבו בתדהמה והוא נסוג אחורה ממלמל בבהלה אמיתית:
"וו-ווסטון... ווטסון, אתה לא יכול לעשות את זה...לא עכשיו,
כשאנחנו כל כך קרובים לסוף השמח של הסיפור הזה!".
"מצטער, ידידי" אמר האורח, מחזק את אחיזתו בחרב הבוהקת שאחז
בידו (כעת נזכר הדרקון במצבור כלי הנשק ששם לקישוט בחדר
ההארחה. הוא ידע שהוא היה צריך לשים חרסינות במקום האוסף של
אבא) "הכל הוגן באהבה ומלחמה..."
"מלחמה?!" הדרקון כמעט וצווח, מנופף בזנבו בפראות לכל עבר
"מלחמה על מה?!?!". זו הייתה שאלתו האחרונה.
"על העלמה, אלא מה?" השיב האביר החדש של המילניום.

כ"ד ניסן, תש"ס.