[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עזרא כהן-ישר
/
היכל המראות

כמו בכל ערב, היא פתחה את הדלת ונכנסה חרישית אל היכל המראות.
המראות האהובות עליה כל כך חיכו לה שם בסבלנות אין סופית של
עצמים דוממים. הן היו שם בשבילה, חלקן גדולות וכבדות, חלקן
מראות קטנות ופשוטות. פה ושם הייתה תלויה מראה ישנה סדוקה
מיושן, רובן היו שטוחות יותר, נוצצות וחדשות יחסית. מעל כל
מראה היה תלוי שלט קטן מנחושת עם שם פרטי קצר, לפעמים כדי לא
להתבלבל היה מוצמד אליו גם שם משפחה או כינוי חיבה. היא נכנסה
לשם כרגיל, איך שהיא חזרה מיום עבודה עמוס במשרד, פותחת את
הדלת הפשוטה מסיבית, זו שמפרידה בין "יחידת ההורים" הסטנדרטית
שלהם לאמבטיה הקטנה ולשירותים הצמודים. הארמון שלה היה ממוקם
במגדל גבוה, קומה שישית במגדלי אקרשטיין בנווה סביונים הצעירה.
דירה חדשה מהקבלן, חמש דקות מהפארק, שני רחובות מהמכללה. היא
פתחה את המגירה העליונה בארון האמבטיה שהם קנו באיקאה קצת אחרי
החתונה, מרחה על עצמה איפור וסידרה גבות ונכנסה לאולם הפרטי
שלה.
היו שם מאות, אולי אלפי מראות. מעל כל מראה היה תלוי שלט קטן
עם שם. היא יכלה לראות את עצמה בכל אחת מאלפי המראות בדיוק כמו
דרך העיניים של האדם ששמו היה רשום באותיות של זהב על השלט
הקטן. היא שילמה הון לקוסם הזקן עבור המראות האלה. כשהיא חשבה
על זה, היא ידעה שהיא השקיעה את רוב כספה ואת רוב מרצה כדי
לבנות את אוסף המראות שלה. זה לקח לה הרבה שנים, למעשה היא כבר
אפילו לא זכרה מתי היא קנתה את המראה הראשונה. בתוך לבה היא
כבר השלימה עם זה. היא ידעה שאצלה זה דחף חזק משליטה. היא ידעה
שברגע שיהיה לה קצת כסף היא תרוץ לקוסם ותקנה לעצמה מראה חדשה.

היא עצרה לרגע במקום והביטה סביבה. היא חייכה במבוכה כשהיא
הביטה אל המראה מתחת לשם של האיש מהמכולת. כרגיל, היא ראתה שם
את עצמה ערומה, מזיעה ובוהקת, מחזיקה בידה רק צעיף צועני
ורוקדת בלהט ריקוד חושני. היא הסמיקה לרגע ועברה להביט בראי
שנשא את השלט של "החברה הטובה מהעבודה". היא חרצה לשון כשהיא
ראתה את עצמה חלקלקה כנחש מתמרנת בנחישות מתחת לשולחן של הבוס.
היא חלפה כך מול ראי ועוד ראי, צופה בעצמה במצבי רוח שונים,
הופכת בין רגע מאלה לשטן ובחזרה. היא עברה כך לאט מול כל
המראות צוחקת, בוכה, המומה. לפעמים היא לא הייתה מאמינה ואז
משתנקת מפחד עד שהייתה עוברת לראות שוב את עצמה בעיני הדמות
הבאה.
היו לא מעט מראות שהפתיעו אותה. היא הביטה בעצב במראה שנשאה את
השלט של בעלה. היא הזילה דמעה כשהיא צפתה איך היא הופכת שם לאט
לאט, יום אחרי ליום, מנסיכה ענוגה לצפרדע שמנה וקטנה. מדי פעם
היא הייתה נשברת, יושבת ובוכה עד שהיא גילתה שזה רק הופך אותה
בעיניו לעוד יותר מגעילה. אבל, יותר מכל, הראי שהיא הכי היא
פחדה להביט בו היה הראי הגדול. זה היה הראי הראשון, הראי הכי
עתיק שהיה לה בחדר. ראי קצת שרוט עם מסגרת כבדה מעץ אלון. ראי
ששלט הנחושת הקטן שהיה תלוי מעליו פשוט נשא את שמה. היא ידעה
שלא משנה באיזה סדר היא תשוטט בהיכל המראות, כשהיא תגיע לבסוף
אל הראי שלה היא לא תאהב את מה שהיא תראה שם.
כמו בכל יום, היא עזבה את היכל המראות מותשת אחרי הרבה שעות.
היא סגרה מאחוריה בשקט את הדלת הפשוטה של האמבטיה ביחידת
ההורים וזחלה מתחת לשמיכה הקצרה במיטה הזוגית. היא הניחה
כלאחר-יד יד שמוטה מסביב למותניו של בעלה הנוחר ונרדמה תוך שתי
שניות.



היא פגשה אותו במשרד מול המראה. היא ראתה אותו ליד הכיור
שמפריד בין שירותי גברים לשירותי נשים. הוא היה גבר די רגיל,
לא נאה במיוחד אבל גם לא שמן או מכוער מאוד. היא שמה לב אליו
כי הוא חלף על פניה באדישות כאילו היא הייתה אוויר. כשהיא חשבה
על זה, היא נזכרה שבעצם זאת לא הייתה הפעם הראשונה.

אחרי העבודה היא רצה אל הקוסם. היא ביקשה מראה עם השם שלו.
הקוסם ידע שאין לה מספיק כסף. היא בכתה, הוא התרכך. הוא הסכים
לקחת ויזה קרדיט.

כמו תמיד היא התרגשה כשהיא הביאה את המראה החדשה הביתה. היא
התגנבה בשקט אל היכל המראות. היא חשה איך ההתרגשות מחיה את לבה
ומקפיצה את פעימותיו. היא חייכה לעצמה, היא כל כך אהבה לקנות
עוד מראה חדשה. רגע השיא עבורה היה כשהיא פתחה את החבילה
המרשרשת, הורידה את כיסוי הקרטון, תלתה את המראה על קיר חשוף
והצמידה בעדינות את שלט הנחושת הקטן בדיוק מעל המראה. היא עמדה
שם דקה בשקט, רוטטת מציפייה, מתרגשת כמו בפעם הראשונה. היא
המשיכה לעמוד כך עוד דקות ארוכות נושמת נשימה אחרי נשימה. אבל
ככל שהיא הסתכלה שם יותר זמן היא הבינה שפשוט לא היה שם כלום.
המראה נשארה מחוספסת וריקה.

"זה לא עובד", היא צעקה על הקוסם למחרת.
"זה מה יש", ענה הקוסם ונעלם בענן עשן.
היא הגיעה מוקדם לעבודה. היא עשתה לו פרצופים. היא באה למשרד
בלבוש יותר ויותר פרובוקטיבי. היא חיפשה הזדמנויות להיתקל בו
ליד מכונת הקפה או בתור למכונת צילום אבל כשהיא חזרה הביתה
המראה שלו תמיד נשארה אפלה וריקה.

"תעזבי אותו", אמרה לה החברה הטובה בהפסקת צהרים.
"הוא סתם פוץ", אמרה לה התקציבאית בצחוק.
"מה אתן רוצות ממנו?" אמרה לה מהנדסת הפרויקטים כממתיקת סוד.
"את לא יודעת? לא אכפת לו כמעט מהמשרד. שלוש פעמים בשבוע הוא
הולך לרקוד. את צריכה לראות אותו שם, זוהר כמו ג'יגולו."
היא היססה, אבל בסוף היא אזרה אומץ וביקשה רשות מבעלה. הקרפד
בקושי הרים עיניים מהעיתון. "תחזרי לפני חצות, מותק", הוא אמר
לה, "לא רוצה לגרד אותך עם שפכטל מהמיטה מחר בבוקר."
אולם הספורט במכללה היה מואר ומלא עד אפס מקום. "מזל שלא הייתי
צריכה לחפש חנייה", היא חשבה לעצמה. היא הביטה סביבה בחשש,
המוזיקה הייתה מוכרת, הצעדים לא. היא ראתה אותו מתקרב לעברה
במעגל, היא חייכה אליו. הפעם הוא חייך אליה בחזרה, כן. הוא
זיהה אותה.

"תרקוד איתי?" היא שאלה אותו בביישנות.
"תוכלי להשתלב?" הוא שאל אותה בקול תכליתי.
"יש לי חוש קצב, ואני טובה בלהעתיק", היא אמרה לו בקלילות,
מברכת את עצמה שהיא יכולה לשקר כל כך בקלות.
"את נוקשה מדי", הוא אמר לה אחרי שני ריקודים.
"אז מה הסוד?" היא שאלה אותו, מקווה למשוך את חוט השיחה ולא
לאבד אותו.
הוא חייך אליה בחזרה, "תירגעי", הוא אמר לה, "איש חכם אחד אמר,
תרקדי כאילו שאיש אינו רואה אותך. תני לעיניים לראות אבל אל
תשכחי לתת ללב להוביל."

היא המשיכה לרקוד אתו זוגות. היא זרמה בריקודי מעגלים. כשהיא
חזרה הביתה בדיוק כשהשעון צלצל חצות היא פתחה בשקט את הדלת אל
חדר האמבטיה ביחידת הורים. היא נכנסה בצעד קליל, המוזיקה עדיין
מהדהדת בלבה. היא התחילה להסתובב במעגלים קטנים וצמודים בין
ארון איקאה למקלחון מפלסטיק. הקצב בלבה הפך למהיר יותר. היא
קפצה פעם אחת, עשתה צעד סמבה והסתובבה יותר ויותר מהר. פתאום
היא הרגישה מכה חדה בכתף. הראי החדש שלה התנפץ לאלף רסיסים,
אבל היא הייתה באקסטזה, לא היה איכפת לה. היא הסתובבה יותר
ויותר מהר, ידיה עלו וירדו, רגליה נעו במהירות בקצב הצעדים
החדשים. היא נתקלה פה ושם בפינות חדות. מראה אחרי מראה הן
התנפצו לה, בידיים, ברגלים, בברכיים. לבסוף כשהיא רקדה בשיא
המהירות, כשהיא כבר בקושי יכלה לנשום היא התנגשה בעוצמה במראה
הגדולה. המראה הכבדה התנפצה לאלפי רסיסים שנתקעו ושרטו אותה
בכל חלקי גופה.

כשנעצמו לה העיניים מתחת לסדין הלבן היא הרגישה פתאום שבלבה
משתקפים השמים. היא ידעה עכשיו שבפעם האחרונה שהיא ראתה את
עצמה בין טיפות הדם על רסיס קטן מהמראה הגדולה, המראה לא
שיקרה. היא הייתה האישה הכי יפה והכי זוהרת. היא כבר לא הייתה
צריכה לשאול יותר, היא הייתה מאושרת יותר כמו שאף אחד לא ראה
אותה מעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה חדשה אינה
מכילה כולסטרול


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/4/05 14:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עזרא כהן-ישר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה