אני רצה והוא משיג.
שאול מת בלילה בלי שום פירפור. הרגשתי את זה כשעירבבתי סוכר
בקפה. פתאום הכפית בחשה לאט יותר. נגשתי לטלפון וחייגתי.
חייגתי על מישהו שכבר חיכה על הקו כדי לבשר. אני לא זוכרת
שבכיתי. הדוקטור שאל אם אני צריכה משהו ועניתי שלא. "טוב אני
אצטרך אותך מחר בבית החולים בשביל הניירת וזיהוי המת. אל תשכחי
להתקשר לקדישא על הבוקר". כמעט שיצא לי מהפה "למה מי מת
דוקטור?" אך זו נשארה בפנים וטוב שכך. הנהנתי בקול עוד כמה
פעמים בשביל ניתוק מהיר וחזרתי לקפה שלי. הכפית חזרה לעצמה
והסוכר מסס לו. אחזתי בידית הכוס חזק כאילו אוחזת במעקה דמיוני
שלא ליפול. חזק חזק עד ששבריה החלו מתאחים בבשרי וטיפות אדומות
של בכי יצרו שביל מסומן של תזוזות תת הכרתיות. אספתי את השברים
באיטיות מהירה. קודם את הגדולים ולאחר מכן את הקטנים. את הקפה
הספגתי בסמרטוט הצהוב.
לא היתה הפסקה בדבר והמנוחה נעלמה לה. דם ידי פסק לו והמשיך
לבטא אותי דרך כפות רגליי (לא הרגשתי). פסעתי לסלון. הנחתי
דיסק והתחלתי לשמוע.
פליטווד מק שרו "שרה" ואני שתקתי. שאול היה יפה, הכי יפה
שבעולם.
עם כל הצינורות שנכנסו ויצאו מגופו, עיניו המלוכסנות, חולצות
הפסים וריח האורנים שעטף את שיערו החלק הוא היה היפה מכל.
חייגתי לנוסי (הבעל שנטש בשקט) והוא ענה בקול לא קול. כמה
מילמולים קצרים וניתוק אחד ארוך. לא יכלתי להשחיל מילה אז
הנהנתי בשקט. ישבתי. נרדמתי.
בשש התעוררתי לכלום. חילצתי את כפות רגלי שדבקו לרצפה. קרישים
של דם התפזרו להם ואני הייתי בחדר. נזכרתי מה לבשתי כשבהיתי
בחלונות המונית שבאה לאסוף אותי. היא איחרה אבל לא היתה סיבה
למהר. שאול לא זע במיטת הנירוסטה כשהנהג קנה לו קולה לפני
שאסף.
"רמבם", אמרתי והוא השיב בגבותיו. אחרי חצי שעה התחלתי לפסוע.

זה היה המסדרון הכי ארוך שנתקלתי בו אי פעם. אפילו לסדרות בתי
החולים שנטחנו עד דק בכבלים לא היה כזה מסדרון. הרבה לבן של
נאון שחלוקי הרופאים התמזגו בו יופי ומעט ליזול באף, כאילו כדי
להזכיר לך שבסוף הלבן הזה יש שחור. טונות של שחור.
בחור ממושקף עם חורים בפנים כיוון אותי למשכנו הזמני של שאול.

הוא ניסה להרגיע אבל לא היה את מי. שאול שכב שם בשקט בעיניים
עצומות ממתין לאישורי. הוא היה נקי מאד והרבה נקודות אדומות
קישטו את פרק ידו השמאלית. נקודה לכל עירוי. "זה 'המנוח'?",
שאל הממושקף. "לא", לחשתי. זה שאול. זה שאוליקו החכם שידע
לקרוא כבר בגיל שנתיים. זה שאולי הילד הכי מהיר בגן. זה שאול
המונגולואיד של היסודי. שאול שבכה המון מבפנים וחייך המון כלפי
חוץ.
מלך שלי. אבן יקרה.
את קדישא תפסתי מאוחר יותר ורק כשהגעתי לסלון נפלתי חרישית.
בכיתי בשקט כדי לא להעיר את השכנים.