נכנסתי הביתה, כמו תמיד הבית היה ריק וחשוך, זרקתי את התיק על
הרצפה. "אני שונאת את כל העולם", צרחתי לתוך השקט, לוקחת
חבילת כדורים מהארון ובקבוק מים מהמקרר.
"אני שונאת את אבא", צרחתי. שהתגרש מאמא ושכח אותנו, אולי
חושב שהגירושים מאמא כוללים גירושים גם מהילדות שלו. שחושב
שאהבה קונים בכסף. שטורח להתקשר פעם בחודשיים וחושב שאני ישר
חייבת להתייצב, להיפגש איתו. שלא מבין למה הבנות שלו מתעבות
אותו.
בולעת כדור.
"אני שונאת את אמא", צרחתי. שלא אכפת לה ממני בכלל. שכל הזמן
משאירה אותי לבד בבית ויוצאת עם חברות או עם גברים. שלא טורחת
לספק את הצרכים שלי בערך מכיתה א' ובכל יום אני חוזרת הביתה
ומוצאת שקט, חושך, כסף ופתק "אני אחזור מאוחר".
בולעת כדור.
"אני שונאת את לירון", צרחתי. אחותי המפלצתית. שבכלל אי אפשר
לדבר איתה למרות שהיא היחידה שעוברת את מה שאני עוברת ואמורה
באמת להבין אותי, להרגיש כמוני... שתמיד נמצאת אצל יאיר, חבר
שלה, ואף פעם לא שם בשבילי. שלא מסוגלת להיות נחמדה אלי
ולהקריב קצת בשבילי.
בולעת כדור.
"אני שונאת את רותי", צרחתי. שתמיד אי אפשר לדבר איתה ולשתף
אותה, לפרוק קצת מהלב. שתמיד אומרת לי שכיף לי שאין לי הורים
על הראש ושאני סתם בכיינית ומתלוננת. שתמיד יודעת, במומחיות
יוצאת מן הכלל, איך לגרום לי להרגיש הרבה יותר רע.
בולעת כדור.
"אני שונאת את אודיה", צרחתי. המחנכת שלי. שחושבת שלחנך כיתה
זה לצעוק. שבכלל לא ממלאת את תפקידה כמחנכת. שאין לה מושג על
מצבים מיוחדים של תלמידים שלה. שתמיד חייבת לתקוע לנו רגל בכל
דבר שאנחנו רוצים לעשות. שבכלל לא מתחשבת או אכפתית או תומכת.
בולעת כדור.
"אני שונאת את רוזי", צרחתי. שאני תמיד דואגת גם לה וכשפעם
ב... משהו מתפקשש לי ויש איזה ברזון היא ישר עושה שביתות,
נעלבת ובוכה, וכמובן אף פעם לא באה לדבר או לברר. שאיך שהוא
תמיד מצליחה לדפוק אותי בטעות ולצאת לא אשמה ואז עוד כועסת או
נעלבת אם אני מעזה, חס וחלילה, להאשים אותה. שתמיד אני זאת
שבאה להגיד סליחה כשאנחנו רבות, אפילו שבדרך כלל אני לא אשמה.
בולעת כדור.
"אני שונאת את לידור", צרחתי. שטוען שהוא אוהב אותי אבל בעצם
לא מוכן לקבל אותי כמו שאני. שכל הזמן מתלונן שאני ילדותית,
שאני אנוכית, שאני מפונקת או שלא אכפת לי ממנו. שכל הזמן מבקש
ממני לתת לו יותר צומי, לתמוך בו כשהוא צריך אותי, לשנות את
היחס שלי לאנשים, להפסיק להיות צינית. שלא יודע להיות שם
בשבילי כשאני צריכה אותו. שלא יודע לאהוב.
בולעת כדור.
"אני שונאת את חני", צרחתי. המורה להיסטוריה. ששונאת אותי
ומפלה אותי לרעה. שצעקה עלי שלוש פעמים היום והוציאה אותי
מהשיעור למרות שזאת בכלל לא אני שדיברתי, אפילו לא פעם אחת.
שמורידה לי נקודות במבחנים סתם וכל הזמן מוצאת סיבות שטותיות
או שקריות להעיר לי.
בולעת כדור.
"אני שונאת את הסיגריה", צרחתי. שעושה כאילו היא מועילה לי,
מרגיעה אותי, אבל בעצם מקצרת לי את החיים. שגורמת לי להצטרד
ולהשתעל. שממכרת אותי אליה, הופכת אותי תלותית בה.
בולעת כדור.
"אני שונאת את מיכל", צרחתי. שמנסה לשנות אותי ולגרום לי
להיות טובה יותר, נחמדה יותר ובעיקר, כמו שאני לא. שלא מניחה
לי בשקט אפילו לשניה. שרומזת לי בצורות מעצבנות איך היא
מרגישה, אבל בחיים לא תבוא ותדבר על זה.
בולעת כדור.
"אני שונאת את אתי", צרחתי. היועצת המעצבנת. שתמיד כל כך
נחמדה ותמיד מחייכת. שכל כך אכפת לה ממני. שלא מתייאשת ממני
וכל זה למרות היחס המגעיל והמזלזל שלי כלפיה. שאני מנסה להוציא
מהכלים ולא מצליחה. ומרגיז אותי שהיא אף פעם לא כועסת ולא
נותנת לי שום סיבה ממשית להגיד עליה מילה רעה.
בולעת כדור.
"אני שונאת את חן", צרחתי. שהחליט פתאום לספר לי שהוא אוהב
אותי. למה?! שהיה האדם היחיד שיכולתי לדבר איתו ושידע לגרום לי
להרגיש טוב יותר. שכל כך חסרות לי עכשיו השיחות המדהימות
והמעודדות איתו שאפיינו את הקשר בינינו. שהקשר בינינו נהרס
למרות ששנינו לא מודים בזה, בטח שלא אחד בפני השני.
בולעת כדור.
"אני שונאת את רותי ומיקי", צרחתי. שכל כך אוהבים וכל כך
קיטשיים ונמאס לי לראות אותם מולי כל הזמן, מחייכים, שמחים,
צוחקים, אוהבים. שאני כל כך מקנאת בהם על הקשר המושלם שלהם.
שמזכירים לי כל הזמן כמה אין לי ומה אני לא.
בולעת כדור.
"אני שונאת את רותם", צרחתי. הסנובית הזאת! שכל הזמן מתנשאת
מעלי. שחושבת את עצמה לביג-דיל ומסתובבת עם האף בשמים. שכל
הזמן מוצאת על מה להעיר לי ואיך להעביר ביקורת. שכל כך בא לי
לחנוק אותה לפעמים או לפחות להכניס לה איזה כיסא בראש.
בולעת כדור.
"אני שונאת את עצמי", צרחתי.
בולעת כדור.
ועוד אחד.
ועוד.
הגרון כאב, העיניים נעצמו.
"אני שונאת את עצמי", לחשתי. על זה שאין לי האומץ להתמודד.
ועל זה שאין לי הכוח לעשות משהו עם החיים שלי. ובעיקר, על זה
שאני בורחת.
שקט.
סוף.