לפעמים בא לי.
אני לא יודעת להסביר...
בא לי מה?
השאלה המסתורית,
והלוואי והייתה לי תשובה.

אולי בא לישון ולשכוח הכל,
לקום לעולם אחר.
אבל זה לא פתרון, זה בריחה,
ובסוף הכל יהיה רק חמור יותר.

ואולי בא לי, ככה בלי שירגישו,
לשבת בשקט בצד,
לבכות ולחשוב,
ולא ישאל אותי שאלות אף-אחד.
לא רוצה לשמוע
"מה קרה?"
לא רוצה שיגידו לי
"אוי, לא נורא".

ואולי, מתגנבת מחשבה כמו לחישה שקטה,
אולי סתם לשמוע מוזיקה.
עיניים לעצום,
לתת לשיר אלי לחדור,
את כולי לעטוף,
ולמחשבות לשטוף.
המחשבות ירוצו
עם שיר טוב ברקע,
תחושה של שלווה
תעטוף אותי ברגע.

אולי בא לי ללכת לים,
לשבת בשקט על החוף.
רגליים במים,
ראש בשמיים.
לשבת וסתם לחשוב.
אולי דמעה תכסה את העין,
רטיבות
ותחושות שקשה לי להסתיר.

וכל-כך בא לי לרגע
שיהיה רק שקט מסביב.
וכל-כך בא לי לרגע
רק לשבת ולשיר.

וממש מתחשק לי להרגיש
רק לרגע לבד.
לבד עד הסוף, לבד באמת,
בלי רעש, בלי צרחות פה בשטח.

ואולי רק מישהו אחד,
מישהו שיקשיב,
מישהו שיבין.

ואם רק, אם רק היה פה ליד,
אותו האחד שישתוק לידי,
יאזין לצידי לשקט המוחלט,
רק רחש הגלים.
השקיעה ממולנו, החול לרגלינו,
שקט, רוגע, שלווה באוויר.
ואולי הוא אפילו יקשיב,
יאזין למה שיש לי להגיד,
ואולי פתאום ההרגשה תשתפר,
ואולי כל המחשבות יסתדרו בראש.
הבלאגן יעלם, והמועקה שבלב.
ואולי אני אוכל להרגיש רגועה, שלווה,
אולי פתאום אני ארגיש טוב יותר.

אם רק, אם רק היה פה
מישהו ליד.
מישהו שיקשיב,
מישהו שישתוק.
רק לא להרגיש לבד באמת.