על "שישי", מדור התרבות של אדם ברוך
מתפרסם כל יום שישי ב"מעריב"

"... צריך לשבט גם את אדם ברוך... אבל מאיפה יימצא עוד כובע
קסקט, יקירתי?..."
(קובי אריאלי מסתלבט על חשבון אדם ברוך)

באיזמל מדויק של איש תרבות קפדן, מנותחים מדי שבוע ענייני השעה
בידי העיתונאי והאמן אדם ברוך. בכל רעיון ייגע ברצינות הראויה,
לעתים יתיז אירוניה כלפי נושאי הכתיבה שלו. פעם יצא כנגד
הרעיון לפיו עם הגעתו לעולם החילוני כבר לא היה אדם ההולך
בתלם, כי לטענתו תמיד היה פקיד תרבות, המתעד בצורה מאוזנת ככל
האפשר את מה שעיניו רואות.

ויש בזה משהו, כי אדם ברוך רואה ראייה כוללת ורחבה את העניין
שעליו הוא כותב, מזווית פחות אישית. גם כאשר יש לו אבחנה - היא
לרוב לא נקיטת עמדה כי אם חשיפת הסאב-טקסט של אדם זה או אחר.
המטרה שלו, בלשון שחלקה מובנת לכול, היא ביאור והבהרת נושאים
הקשורים למילה הכתובה ולענייני השעה. והנושאים מגוונים: הלכה,
שולחן ערוך, פילוסופיה, פוליטיקה, מדיניות חוץ, כלכלה.

הכתיבה שלו בהחלט באה לגעת בקצה המזלג ובלשון בהירה בנושאים
שונים, אבל אם יש אמת במה שטוען כלפיו קובי אריאלי, העניין
נעוץ בכך שבהחלט התחושה היא לא תמיד בגובה העיניים, קצת כאילו
הוא נוזף בקוראים על בורותם. החלק היחידי שנותר תמוה לחלוטין
בעיניי הוא הפינה "יקירתי", במדורו. מה הקטע, בעצם? מדובר
בקטעי שירה תמוהים לחלוטין, שקשה להבין אפילו מהו הרגש שבהם.
והקטע בו כתב ברצינות תהומית על הכלב שוקי ב"רק בישראל", אולי
קצת פספס את מטרתו כשהפך לפארודיה בתכנית.

כך או כך, המדור מצוין ותמציתי.