על "טייק אווי"
יוצרי הסדרה: דוד אופק ויוסי מדמוני ("בת- ים ניו יורק")
שחקנים: יגאל עדיקא, ולדימיר פרידמן, מרינה שויף.

עולה ותיק מחבר העמים התאלמן מאשתו ואושפז בעקבות התמוטטות
עצבים. בזמן ששהה בבית החולים לחולי נפש, גיסו השתלט על הבניין
שהיה בבעלותו. כשיצא, בער רק רעיון אחד בלבו ובמוחו ההוזה,
להקים עסק שכל מטרתו להפיץ טוב לב וערכי מוסר אנושיים. כמחווה
של רצון טוב, נתן לו גיסו את קומת הקרקע לנהל משם עסק קטן
למשלוחים. הברנש, צדיקוב, ניגש למשימה והחל להעסיק עובדים,
כשהקריטריון החשוב ביותר לפיו בחן את כישוריהם לא היה השקעה
בשעות עבודה, אלא חיוך ללקוחות ורצון טוב. וכמובן, אשתו עוזרת
לו. אה כן, הוא לא ממש מודע לזה שהיא רוח רפאים. הוא חושב
שכולם יכולים לראות אותה.

הסדרה, ששודרה בערוץ 3 ונגמרה, נעה בין ריאליזם לפנטסיה, בין
אוירה קודרת לתקווה. הטיפוסים השונים המופיעים שם, גם הנחמדים
שבהם, ספוגים באוירת הניכור העירונית וכך גם העלילה. ישראל של
שנות ה2000 לפי אופק ומדמוני, מורכבת מקהילות שאבדו את החום
והחמלה כלפי התושבים, ישראל שאבדה את הרצון לתת ליחיד ולאמירה
שבו לצוץ, חברה דורסנית שהופכת את כולם למסה אפורה וחסרת
ייחוד. אדם החפץ במעט ערך אנושי נחשב לבלתי שפוי, במציאות חסרת
שפיות שכזו. רגעי התקווה מבצבצים מתוך מאמץ אדיר של הגיבורים
לחיות באמת ולחלום באמת, או מתוך הרגעים בו אשתו המנוחה של
צדיקוב מופיעה. מעניינת ביותר העובדה, שהאדם אשר מפגין חוסר
שפיות גדול ביותר בסדרה, הוא הפסיכיאטר, שלעומתו ולעומת
האובססיות שלו צדיקוב וערכיו בוהקים כיהלום של שפיות. יש רגעים
עצובים, יש רגעים מצחיקים, יש רגעים הזויים, יש רגעים אמיתיים,
כמו שיצירת אמנות צריכה להיות.