הייתי הולך שם אם הייתי רוצה. היו שם הרבה ארובות שירקו על
אלוהים ומכלי דלק בצבע החול. טרשי חלודה ואנשים שרוצים למות.
היתה להם מין גיבנת מלאה בכל החרא שספגו וכל יום שחלף כאילו
התיישב על גבם. הם זה גם אני. האף כבר מחכך באספלט והעיניים לא
רואות כלום. הכל בראש חשבתי. לא צריך עיניים. בית, עבודה,
אוכל, מקלחת, שינה, עבודה. אני לבד כבר הרבה זמן. זמן רב שכבר
שכחתי שאני לבד כבר הרבה זמן. אני אוכל פעמיים. פעם אחת בשביל
הקיבה ופעם שניה כדי למלא את החור הזה שהרופאים קוראים לו לב.
אני משמין מיום ליום ומקיא פעם בשבוע. פיתחתי מין סטארט אפ
שיום אחד ייהפך ללהיט בעולם השני. אוכלים הרבה (שני חורים) ואז
שותים הרבה. קופצים כמה פעמים כדי לערבב ומנמיכים גובה לכיוון
האסלה. לפתוח פה בבקשה ואז נושם ומכניס שתי אצבעות. אפשר לסובב
קצת. אחרי הריקון, ניצוצות של תקווה מאירים את דרכי חזרה
לסלון. אני נראה טוב עכשיו ומחר אני אכיר אותה.
הייתי הולך שם אך קשה. יש שם הרבה מנופי קוקס שפורקים אוניות
זרות. הרבה ריח של מלוח (נשבע שלא ממני) ומעט מתכות כבדות.
בבוקר אוטובוסים צהובים בועטים מהם נשמות קשות יום ובערב הם
אוספים את מי ששרד. כשאתה לבד אתה מביט על דברים נעלמים ונושק
בקבוקים. אני נושק לגברת קווארבו גולד וממתיק שפתי באדון ליים.
נושק המון ומסיים בנשיקת לילה טוב (יהיה בסדר) לרצפת החדר.
הייתי הולך שם אבל אני מת מדי בשביל ללכת.
          אז אני זוחל כאן.