יושב עם אנשים שכבר לא ראיתי הרבה זמן
לא מדבר יותר מדי, מרגיש שאין לי משהו להוסיף
אני מסתכל ומקשיב למה שמדברים, חושב על העניין
כי אני הצופה מהצד.

בשיעור פסיכומטרי צוחק מהבדיחות
מרגיש חלק מכל זה, לא שונה ומיוחד, אבל במחשבות
זה תמיד שם בראש
אני הצופה מהצד.

עם הקרובים ביותר, עם המשפחה,
מרגיש כמו באיזו הופעה
מטמיע את הזיכרונות בתוכי, רוצה או לא רוצה
אני הצופה מהצד.

האם זו בחירה או דרך חיים
אולי בעצם כולנו סתם צופים
בסרט ארוך ארוך, או בעצם קצר קצר
של זיכרונות שהיו ולא ישובו כבר.