"אמרו לי שחיכית לי, אז באתי..."

"... הי, את שם? למה את לא עונה לי?"

"... אני יודע שאת שם! אמרו לי שחיכית לי, אז אני פה. מה
רצית?"

"שיקרו לך."

"... אני יודע שהם לא שיקרו לי. קראתי את הזעקה שלך בין המילים
שלהם. ראיתי אותה במכתב הארוך שהשארת על השולחן. הרגשתי אותה
קוראת לי בכל מקום. אני יודע שחיכית לי. יודע! בוודאות! אז
באתי במיוחד בשבילך. תעני לי, מה רצית?"

"עכשיו זה כבר לא משנה."

"... ואל תגידי שזה לא משנה. אל תיסגרי ממני פתאום. את יודעת
כמה את חשובה לי, כמה אני אוהב אותך."

"... דברי אלי! את יודעת שאני אעשה הכל בשבילך!"

"... יקרה שלי, דברי אלי, ספרי לי!..."

"אני לא רוצה. לא מסוגלת."

"... אל תגידי לי שאת לא רוצה. אני יודע שאת רוצה לספר לי הכל,
שאני הכי קרוב אלייך בעולם. את מסוגלת! את חייבת להיות! הנה,
אני פה. דברי אלי. רצתי אלייך הכי מהר שיכולתי, ברגע שאמרו לי
שחיכיתי לי..."

"הגעת מאוחר מדי, אני מצטערת."

"... לא ידעתי לפני. לא היה לי מושג שחיכית, אני מצטער..."

"היית צריך להרגיש. ממך ציפיתי שתרגיש."

"... אני יודע שהייתי צריך להרגיש, טעיתי. אני מצטער."

"אל תיסגרי, בבקשה! אל תכעסי עלי, תסלחי לי!..."

"... בבקשה! אני מצטער. ברגע שהבנתי, עשיתי ככל יכולתי בשבילך
אפילו שמאוחר מדי. תני לי לכפר..."

"... בבקשה! אמרו לי שחיכית לי, אז ישר באתי..."

"אז תלך, עכשיו כבר מאוחר מדי."

ואם לא הייתי מגיע מאוחר מדי, אם רק הייתי מרגיש, כמו שהייתי
צריך, אז אולי לא הייתי מדבר עכשיו לכמה מילים שחורות שכתובות
על אבן גדולה ולבנה.

4.4.05
כד' אדר ב' תשס"ה