[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









משא לכל החיים- מתוך פרוייקט הגמר: ציור מס' 1


משא לכל החיים- מתוך פרוייקט הגמר: ציור מס' 1


משא לכל החיים- מתוך פרוייקט הגמר: ציור מס' 1
סטילס


משא לכל החיים- מתוך פרוייקט הגמר: ציור מס' 1
דיגיטלית


משא לכל החיים- מתוך פרוייקט הגמר: ציור מס' 1




לתמונה של כל הפרוייקט על הקיר: http://stage.co.il/s/462148

התמונה הזאת היא של המחראות באושוויץ-בירקנאו, "שירותים" אם אפשר לקרוא לזה
ככה... היא מסמלת עבורי יותר מהכל את מה שחוויתי בעת הביקור באושוויץ 1...


מתוך יומן המסע: יום ו', 22/10/2004, 19:30, יום 3 למסע.
"הגענו למלון. אני כותבת עכשיו לא כי לא היה לי זמן קודם, אלא כי לא ממש היו
לי כוחות נפשיים לכתוב בזמן המסע באושוויץ. גם עכשיו לא ממש יש לי, אני מרגישה
די ריקנית ואני מתה מעייפות. אם הייתי יכולה לבחור הייתי בוחרת ללכת לישון
לנצח ולא להתעורר לעולם. אחרי מה שראיתי, אין לי עוד צורך להמשיך במסע. השלמתי
את מה שבאתי לראות...
בבוקר, בסביבות 9:00, אנחנו מגיעים לאושוויץ, שהתחלק לשלושה מחנות. הגענו
לאושוויץ 1. זה המחנה הראשון שהוקם, והוא אפילו לא הוקם כמחנה השמדה אלא רק
כמחנה ריכוז.


כמה בלוקים הפכו היום לתצוגה, לחדרי זיכרון לעמים וקהילות שנרצחו באושוויץ.
בלוק אחד הוקדש לעם היהודי. אנחנו נכנסים לשם והמקום חשוך כמעט לחלוטין. על
הקיר כתוב פסוק מספר בראשית, לאחר שקין רצח את הבל: "קול דמי אחיך זועקים אליך
מהאדמה...". כמה המשפט הזה חזק במקום כזה.
אנחנו מתיישבים על הרצפה, יש עליה כמה נרות נשמה. כולנו בשקט. ברקע מתנגן השיר
"אל מלא רחמים".
עדיין שקט. כולם מקשיבים. כולם מכונסים בתוך עצמם. כאן אני כבר לא יכולה יותר,
כאן נשברתי. פרץ אדיר של דמעות שלא מפסיק. אני נזכרת בסבתא, בכל הסרטים שראיתי
על השואה, הספרים שקראתי, התמונות שראיתי, ובסבתא. ובסיפורים ששמעתי, והעדויות
שקראתי... ובסבתא...
אני לא מודעת למה שקורה מסביבי, אני פשוט בוכה, משחררת את כל מה שצברתי
בחודשים האחרונים, מאז שהיא נפטרה, מאז שהתחיל תהליך ההכנה למסע... והמסע
עצמו...
כשאני נרגעת קצת אני מרימה ראש, כולם עדיין בשקט. אף אחד לא מגיב לבכי שלי,
ונדמה לי שאני היחידה שבוכה. זה מדהים בעיניי, כי זה כאילו כולם מקבלים את זה,
כאילו זה דבר לגיטימי ומובן מאליו. וזה מקל עליי.
כשהשיר נגמר, ילדים מתחילים להקריא שמות של אנשים שנספו בשואה מהמשפחות שלהם,
או סיפורים של בני משפחה שניצלו.
אני רוצה לספר על סבתא אבל לא מסוגלת להוציא מילה. והילדים ממשיכים לספר,
ולהזכיר, ולהנציח...
אחרי שחברה שלי מספרת על המשפחה שלה, אני מרגישה יותר בנוח. הרבה ילדים כבר
סיפרו, אני לא הראשונה ולא היחידה ואני מרגישה שעכשיו זה בסדר לספר...
"סבתא שלי... כל המשפחה שלה נספתה בשואה. לא נשאר לה אף אחד.... היא גילתה רק
אח אחד אחרי הרבה מאוד שנים והם התכתבו קצת במכתבים..."
כאן מתחיל פרץ דמעות חדש, כזה שלא מאפשר לי לדבר. בערך כמו מה שקרה לי כשעמדתי
ליד הקבר באזכרת ה- 30 יום למותה של סבתא, כשהגיע תורי להקריא את השיר שכתבתי
לה.
"...הם קבעו להיפגש, ו... יומיים לפני הפגישה הוא נפטר. היא לא פגשה אותו
מעולם... לא נשאר לה אף אחד. ו... היא אף פעם לא סיפרה לנו כלום, אנחנו לא
יודעים כמעט כלום... אני יודעת שהיא היתה פה באושוויץ... אבל אני אפילו לא
יודעת איך היא ניצלה..." והבכי מתגבר... "...ועכשיו אנחנו לא נדע אף
פעם!!!..."
ואני נשברת שוב. ולא מצליחה יותר לדבר. אני שוקעת שוב בתוך עצמי ומסביב שורר
שקט מופתי של הזדהות והקשבה.
עכשיו אני כבר שומעת הרבה קולות של בכי, ומגלה שהסיפור שלי ריגש לא רק אותי.
פה אני מקבלת את התמיכה שאני זקוקה לה.
אני הייתי האחרונה שסיפרה. אם לא הייתי מדברת אז, סביר להניח שהייתי שותקת
לעולם!..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לקבלת הסמב"צ,
הכוח ימתח
להקשב




דורין, מאגיסטית
בלאי


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/4/05 9:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חופית דיק

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה