עשן כחול יוצא מהדשא ומרחף אוורירי כשהם עולים על הבמה. אני
מנסה להתקרב פעם אחרונה לבמה, אבל כולם כבר זזים סביבי עם
המוסיקה, כל אחד מהגברים והנשים פה נמצא בנקודת הזמן הכי
מאושרת בחייו, ושלי היא כאב מתוק. הגיטרות מנסרות והתופים
חורקים, והזמר שפיפון עם פני מכרסם אצילי וגוף דקיק, נוטף
זיעה, זז שם כמו נחש כשכל הקהל רוקע ברגליים יחפות ומפריח
בועות סבון אפור אל השמיים החשוכים, שום כוכב וירח אין בהם, גם
לא אלוהים. חוט דקיק מפלדה של גיטרה חשמלית רועד ונקרע, והלהקה
חוץ מהסולן מעשנת על הבמה ופושטת חולצות, והאפר הבוער נופל על
החזה בעוד הם לא מניחים לגיטרות ולתופים ושתי בתולות-ים ורודות
יורדות מחשכת השמיים ומתחילות לרקוד באוויר, אולי אנחנו תחת
מים. עמודי מים מפרכסים משני צידי הבמה ומשבצות גזורות ממחברות
חשבון כחולות יורדות על הפנים משמיים, מתערסלות בבועות אוויר.
"מה אתה רוצה?!" פונה אליי מישהי בתנועת יד ומדביקה לי נשיקה
צרפתית, ושוב חוזרת לים האנשים, ראשים בצבעי קשת. בלוני קומיקס
יוצאים מפי הסולן, ובועות מהגיטרות, ומסמרים מהתופים, והרעש
רומס את ההיגיון ופותח את הגולגולת. כל הקהל נע כאחד לצלילי
הטוויסטים של הגיטרות בעינטוז, וידיים נשלחות קדימה בתחינה
אלימה, כגבר אל אישה קשה ואהובה. ממטרות שמימיים נפתחות
בסחרחרת ומתיזות עלינו מים, ואנו פותחים את הפה ושותים בצמא את
המים החיים ואת המוסיקה המתוקה-חמוצה ישר לגרונות כמו בירה,
אלכוהול, חומצת לימון. שלוליות צומחות תחת הרגליים, והאוויר
מתוק. הסולן מגהק ונשפך כמו מים, מפל בוקע מאחורי הבמה ויוצר
ערפל מים דקיק. חצוצרות מורמות באוויר. מנסר הגיטרות פוצע על
המיתרים את אצבעותיו, וכולנו מוצצים את האצבעות בכאב. צלופחים
נעים בשמיים, הגרונות שרים והלבבות מאושרים.