בעלי הנפש הגואה,
שאינם מוצאים את מקומם,
בהם הרוח הנדירה
שורקת במרחבי מדבר של תשוקה,
באוהל גופם משתוללת סופה,
ובקשה אחת בפיהם:
לחזות, ולו לרגע אחד,
באותו יופי שמימי,
לראות ולדעת אותו,
הנה הוא בתוכם,
הנה
הוא קיים.
האהבה כה יפה,
באורה הזך פושט הגוף את האדמה שבו.
פעמים נגלה טפח מאותה הרוח,
אך לרוב
חוזרת נפשי פצועה ועיפה.
מאוס הוא הגוף שסופו אכזבה.
כלואה הנשמה בארץ ללא מוצא,
בזמן הכלה, בעולם הקטן של האדם.