כל חייה היא בילתה בחושך. חושך האנונימיות שהקיף אותה ואת כל
מי שהכירה. מאז ומתמיד רצתה שאפילו רק פעם אחת, יסתכלו עליה
כולם. רצתה שיתלחששו עליה מאחורי הגב, ויצביעו עליה.
בכל ערב חשבה לעצמה שבטוח היא תהיה מפורסמת, שאלוה-ים מצ'פר את
מי שטוב, והיא טובה. לה מגיע.
שנים חלפו. היא סיימה בי"ס, סיימה צבא. סיימה לחלום.
'טיפשה', אמרה לעצמה. 'טיפשה מטופשת. מה חשבת לעצמך? את לא
ראויה. לא ראויה...'
וכך הלכה לה - מהארץ לאמריקה ומשם להודו ובחזרה לארץ. הלכה
לאוניברסיטה, הלכה לראיונות עבודה. אדישה.

הוא זוכר את הסטירה הראשונה ואז את האבן באחורה של הראש.
הזיכרון הבא זה החדר בבי"ח, ואימא שלו יושבת ליד המיטה. הוא לא
יודע מי זה היה שהפתיע מאחור. אבל הוא זוכר אותה, אהובתו,
שנתנה את הסטירה...
רצו לספר לו למה זה קרה, וכל מה שהוא שמע זה 'אידיוט, באמת
חשבת שהיא אוהבת אותך? שהיא שלך לנצח, כמו שאמרה? היא עבדה
עליך... ידעת שזה יקרה.'
ומאז לא יכל להתאהב, לא יכל להיות האיש המיוחד של אף אחד.

היא ראתה אותו בחלון האוטובוס, מחייך. היא לא הכירה אותו והוא
לא אותה. הוא מיהר לרדת והיא הלכה לקראתו.
הוא לא ידע את שמה, והיא לא את שמו.
בתוך תוכה ידעה שכבר לא חשוב הלחשושים מאחורי הגב, לא חשובים
המבטים. כל מה שהיא רוצה זה שהוא יסתכל עליה, שהוא יאהב ויעריץ
אותה.
הוא לא קיווה למצוא אותה, אך שם היא הייתה, ממש מולו. הוא לא
חשב שיוכל להרגיש טוב שוב, אבל הלב הראה לו שאפשר ואפשר...

הם לא אמרו מילה, אך ידעו כבר הכול.