פרק אחד

בעוד עשרים שנה אני אפגוש אותך עם הדר ואת תספרי לי שהיא האחות
הקטנה של נועם, הדר בעצמה נראית בדיוק כמוך או ליתר דיוק כמו
שאת נראית לפני למעלה מעשרים שנה, ראש מלא תלתלים, עיניים
גדולות וירוקות, עיניים מאושרות.
אחרי הדר נולד לכם דור, דור כבר בן ארבע-עשרה. אפילו את נועם
לא ראיתי, היא נולדה כשהייתם במקסיקו, שליחות לשלוש שנים שלא
ידעתי שחזרתם ממנה.
נועם תהיה בת עשרים, אחרי צבא, תגור בת"א, מטר ממני,מטר וחצי,
יהיה לה כלב, נפגשנו בגינה. כל יום אני הולכת לאותה גינה כבר
איזה עשרים שנה, בהתחלה הלכתי עם סנטו, ארבע- עשרה שנה היה לי
הסנטו הזה, חלק ממני, ישות בפני עצמה.
היה סנטו, מת. ככה יום אחד הוא מת, 14 שנה כאילו חיכיתי לרגע
הזה, להשתחרר, לקחתי אותו צעירה מידי, רווקה בת"א המון
פיתויים, המון תוכניות, סנטו היה חלק מכל התוכניות האלו.
מיד אחרי שהוא מת הבאתי אליי את פרנצ'סקו, קראתי לו פרצ'סקו על
שם כלב מדהים שהיה לי לפני המון שנים באילת.
"איך בזבזת שם כזה טוב על כלב כל-כך קצר?" שאל אותי איזה ילד
בן עשר, כשעזבתי את אילת, מסרתי את פרנצ'סקו וטסתי לניו-יורק
לשנתיים. אז עברו מספיק שנים בשביל למחזר את השם.
את נועם אני אכיר בתקופה של פרנצ'סקו, גבוהה, שחרחורת, דומה
לאבא שלה, אותו דיבור.
נעלה על זה יום אחד כשנדבר על החיים, אני גדולה מנועם בעשרים
ושבע שנים וחצי, אבל אנחנו נמצא על מה לדבר.
היא תספר לי על דור ועל הדר ועל אבא מהנדס ואימא שמנהלת חברה
קטנה ליחסי ציבור, חברה שהיא הקימה כשהם, ההורים שלה, חזרו
לארץ ממקסיקו אחרי שליחות, היא תספר לי שהיא נולדה שם במקסיקו
ושהיא לא הייתה שם מעולם מאז שהם חזרו לארץ.
אז אני אזכיר אותך, אבל בעדינות, אני אנסה לא לקבל את האמת
מיד, אנסה למשוך את החוסר ידיעה המגן הזה עוד איזה שבוע,
יומיים, להתענג על מה שהיה וכמעט כמעט נשכח עוד יום אחד, אולי
מחר בערב בגינה אני אשאל אותה, אולי ממש באותו רגע כי
אני לא אוכל להתאפק.
אני אספר לה על זוג חברים, על חברה שנסעה עם בעלה לשליחות
במקסיקו.

פרק שני

אבא גל יש לנועם, אימא אושרת, הם גרים במושב קטן במרכז הארץ לא
רחוק מת"א, יש לנועם דירה במודיעין שההורים קנו לה מיד אחרי
שהתחתנו אבל היא תעדיף לגור בעיר הגדולה, כשההורים חזרו לארץ
אחרי שלוש שנים, מודיעין כבר לא הייתה עיירה קטנה ומתפתחת אלא
עיר עומדת, נושמת וגדולה, אז התאים להם השקט של המושב.
את תספרי לי אח"כ שחזרתם לארץ עם מספיק כסף בשביל לקנות את
הבית בניר צבי ולהמשיך לשלם את המשכנתא מהשכירות של הבית
במודיעין ושמעולם לא גרתם בו. אני אזכיר לך איך הלכנו לבחור
קרמיקה ושיש לבית ההוא לפני כל כך הרבה שנים ממש בשלהי החברות
שלנו, הרגשנו אז שזה כבר מתחיל לדעוך אבל לא ממש הנחנו לזה
ללכת, נאחזנו עוד איזה שנה שנתיים, שלוש והתרפקנו על ימי
הנעורים הנהדרים.
לי תהייה דירה ברחוב הירקון בת"א.
באותו רחוב בדיוק בו אני חייה היום, רק למעלה, קומה אחרונה עם
מעלית, גג משקיף על כל הפארק של הילטון ועל רצועת החוף של
ת"א.
"כמו שתמיד חלמתי". אני אנסה להוציא ממך טיפת סולידריות לדרך
החיים שבחרתי.
"עברתי כמה דירות מאז, אבל תמיד באותו רחוב". 'הירקון הקטן'
קראתי לו, זה שיוצא מכיכר אתרים ומחבר את שדרות בן-גוריון עם
ארלוזרוב.
"כל כמה שנים עליתי ברמה" תהנהני לך בראש המלא תלתלים שלך ואני
אמשיך בשצף, "פעם שכרתי דירה עם חדרים גדולים ופעם הייתה
קרמיקה, פעם מטבח משופץ ופעם אחת אפילו עשינו שיפוץ בעצמנו,
עכשיו אני כבר ארבע שנים בדירה הגג שלי, משכני היפה".
את תיראי אותו דבר, הרבה שער, איך אפשר לחיות כל כך הרבה שנים
עם אותו שער?, עם כל כך הרבה שער? אני עדיין אחליף תספורות
ותסרוקות כל שבועיים, אשנה צבע, אשנה צורה.
" מאיפה מתחילים אחרי שעבר כל כך הרבה זמן?" תהייה מבוכה,
מבוכה עוקצנית כזו שמגרדת בקצות האצבעות, את בוודאי תעבירי יד
בתלתלים שלך, הלו גברת תלתלים!? , אני אחשוב לעצמי "איך נעלמת
לי" , "איך נעלמנו?".
זה מזכיר לי שהלכתי עם אימא שלי בסופר, לפני המון המון זמן,
הייתי בת חמש-עשרה בערך, תקופת השיא, שתי ילדות בנות טיפש
עשרה, דיברנו על להתחתן ביחד מתחת לאותה חופה, אז הלכתי עם
אימא שלי בסופר, וניגשה אליה מישהי מבוגרת, "מבוגרת", בגיל של
האימא שלי, אותה מישהי טפחה לה על הכתף ושאלה בנימוס, "אסתר
רוטנברג?" ואימא שלי היא בכלל כבר אסתי פורת איזה שלושים שנה,
הן התחבקו
והתנשקו והתרגשו ואני, גם אז הייתי נבוכה.
הן נפרדו בחיבוק חזק כזה, כזה שחונק קצת שנייה לפני שמרפים
והוא נגמר, כזה שמחבקים מישהו שממש אוהבים כשהוא חוזר או כשהוא
נוסע לאן שהוא, אחרי שהחליפו טלפונים והבטיחו להיפגש, לאימא
שלי אז היו דמעות בעיניים.
"מי זו?" שאלתי מיד אחרי הסצינה.
"יעל, יעל" חברה שלה מהתיכון.
"כמו שאת ואושרת היינו" היא התרווחה על המפגש המפתיע.
"לאן היא נעלמה?" התפלאתי, והיא הנהנה לה בראש איזה עשר שניות
וסיננה,
"לא יודעת".
דסקסנו אז את העניין הזה של יעל עד הערב באותו יום, כל כמה
דקות היא סיפרה לי,
האימא שלי, איזה סיפור, איזו חוויה ילדותית ונשכחת שהן עברו
ביחד ולא היה לי ברור
אז, איך זה שהן נעלמו אחת לשנייה לכל כך הרבה שנים.
"כיוונים שונים, כיוונים שונים" זו הייתה התשובה לכל השאלות
שלי באותו יום.
ימים שלמים אח"כ ניסיתי להבין מה ואיך זה יתכן, אם הן היו
חברות כמונו
אז איך יכול להיות?, כיוונים שונים?,
"ואני ואת היינו אז כל כך באותו כיוון, בי"ס, בנים, מסיבות
מטופשות על הכרמל, הכל באותו כיוון, היינו מדברות עשרים פעם
ביום בטלפון", אני אתהה אם את זוכרת.
"אם לא היינו מדברות בטלפון, אז היינו ביחד".
והחיים לקחו אותנו לכיוונים שונים.

פרק שלישי

אני לעולם לא אתחתן כנראה, יהיו לי שני ילדים, מאותו אבא, בחור
מקסים, בן זוגי היקר. הבן הבכור שלי יהיה בן שמונה-עשרה וחצי
כשנפגש, בדיוק בגיל של הדר.
הדר נולדה שנה וחצי אחרי נועם, התחיל להיות לך משעמם שם
במקסיקו והריון נראה הדבר היחיד שישאיר אותך צלולה בגלות עד
סוף השליחות, אז תכנסי להריון בקלות יחסית ותעסיקי את עצמך
בסדנאות לנשים בהריון עד הלידה ותלדי את הדר ותעסיקי את עצמך
בסדנאות לגידול ילדים עד שתחזרו לארץ. בארץ תפתחי את החברה
הקטנה שלך ליחסי ציבור, יהיה לך משרד מרווח ולבן בבית, נועם
והדר יתרוצצו לך כל היום בין הרגליים, גל יחזור כל יום
מהעבודה, תשכיבו ת'בנות,
תשבו ותראו טלוויזיה ותלכו לישון.
פעמיים בשבוע גל ייסע לאשקלון לשחק טניס, "ושום דבר לא השתנה"
את תגידי. אוף, כמה זמן עבר, "מה עבר עליי?" את תשאלי אותי
ותחכי שאני אתן לך תשובה ואני, אין לי מושג מה עבר עלייך, "כבר
עשרים שנה שאני לא יודעת מה עובר עלייך" אני אחייך, "פעם הייתי
יודעת".
"פעם הייתי יודעת הכל, מתי את נכנסת למקלחת, מתי את יוצאת, מתי
צריך לאסוף אותך ומתי את באה עם.....האוטו הקטן שלך, איך קראת
לו?"
"שלג, snow".  תיזכרי
"הייתי יודעת עם מי את חוזרת ואצל מי את ישנה, היום אני לא
יודעת כלום".
נשב לנו על כוס קפה, בדירה שלי, במרפסת, אני אתרגש נורא, זה לא
השתנה, תמיד הייתי מן כזו רגשנית.
את שותה נס קפה חלש עם חצי כפית סוכר, אני זוכרת.
אני ירדתי לסוכרזית אחת, השנים הפכו לי את הקפה למתוק מידי
ושיניתי סטטוס קפה ואת בכלל לא תזכרי שאני שתיתי עם שתיים.
שנה אחרי שנסעת עוד העברנו אי-מיילים, יותר נכון יהיה לאמר
שאני העברתי לך אי-מיילים ועל כל שלושה שלי ונזיפה ברביעי שאם
את לא עונה אז זה האחרון, היית יושבת וכותבת קצת, מספרת מה
עובר עלייך, בעיקר על ההריון, היית אז בהריון עם נועם.
עוד דיברנו פעם אחת אחרי שנועם נולדה, הייתי בטיול ביוון כשהיא
יצאה לאוויר העולם, חלמתי שהיא נולדה, למרות שהיא יצאה שבועיים
לפני הזמן, חלמתי בלילה בטיול שנועם נולדה, עוד הרגשתי אותך
קצת כנראה, מן שאריות כאלו, אולי אלו השאריות שנשארו כל השנים
האלו ולא נתנו לי לקבל את העובדה שחברים הם פונקציה של זמן,
מקום וסיטואציה במקרה שלך.
"מיקי, יש לנו נועם. היא נולדה ביום חמישי" בדיוק ביום שחלמתי,
"היא שוקלת שני קילו, כמו שתי שקיות סוכר, היא קטנה וחמודה
מאוד" זו ההודעה ששמעתי  במזכירה ברגע שנחתתי בארץ, מיד
התקשרתי אלייך, אצלנו היה שש בבוקר, אצלכם ערב או משהו כזה.
דיברנו ממש מעט, סיפרת לי שהלידה הייתה סיוט, שאימא של גל
אצלכם ואמרת שהחיים השתנו לך ביום.
"זה כבר לא מה שזה היה" אמרת ואני התבאסתי.