"הבא בתור"
"שלום, רק רגע בבקשה," רשרוש דפים, "את... בט?"
"כן..." מופתעת קצת.
"נעים להכיר, את יכולה לקרוא לי אלוהים" הוא לובש חליפת עסקים
מעוצבת ומשקפי שמש תואמים, עורו אדמדם וזוג קרניים בולטות
מראשו. מגיש את ידו ללחיצה.
היא לוחצת את היד המושטת. זאת בדיחה?
"חשבתי שאלוהים הוא..."
"חשבת לא נכון"
שתיקה קצרה.
"אז אני מבין שאת רוצה לעבוד אצלנו"
"אני רוצה?"
"את רוצה"
"נחמד לדעת" טון ציני.
עוד שתיקה.
"אפשר לשאול שאלה?"
"אפשר"
"מה אני עושה פה?"
"מה שכולם עושים פה"
"ומה כולם עושים פה?"
"מה שאת עושה פה"
היא מתחילה להתעצבן.
"אתה מסוגל לענות לי תשובה אחת נורמאלית?"
"כן"
"אז תענה"
"תשאלי"
"שאלתי"
"לא שמעתי את השאלה"
הפוגה, הוא מנער פירור אבק מחליפתו המגוהצת.
"איפה אני?"
"בגיהינום"
"אלוהים חי בגיהינום?"
"לא"
"אז למה אתה פה?"
"אלוהים עובד בגיהינום, לא חי שם"
"אז איפה הוא חי?"
"באחוזה ב'גן העדן'"
"ואיפה גן העדן?"
"הגיהנום נמצא במרכז גן העדן"
היא מסתכלת מסביב.
"הגיהינום הוא בניין משרדים?"
"כן, עיצוב שלי" מתבונן מסביב עם חצי חיוך.
"ולמה אני פה?"
"כי את מתה"
"אני נראית לך מתה?"
הוא סוקר אותה.
"כן"
"אז אני משערת שעשיתי הרבה חטאים"
"למה?"
"כי אני בגיהינום"
"אגדות"
"אז למה אני פה?"
"כולם מגיעים לפה"
"כולם חוטאים?"
"לא"
"אתה דתי?"
"אני נראה לך דתי?"
"לא באמת"
עוד שתיקה.
"אתה מוכן להסביר לי מה קורה כאן?"
"אני חושב שכבר הבנת לבד"
"כל מה שהבנתי זה שאתה מתחמק"
"הבנת נכון"
"ולמה זה?"
"ככה"
"ככה זאת לא תשובה"
"מעכשיו זאת כן"
"ומי נתן לך את הסמכות להחליט?"
"אני הסמכות"
"כן, ברור"
"אני שמח שאת מסכימה איתי"
"אני לא"
"שמתי לב"
"מה אתה מנסה לעשות?" זה כבר מתחיל להלחיץ.
"אני לא מנסה, אני עושה"
"אז מה אתה עושה?"
"בוחן אותך"
"למה אתה בוחן אותי?"
"בגלל שאת מתראיינת אצלי"
"ולמה אני מתראיינת אצלך?"
"ככה"
"ככה זאת לא תשובה"
"כבר עברנו על זה"
השיחה מתחילה להימאס עליה.
"אפשר לצאת?"
"למה לצאת?"
"ככה"
"אם את רוצה"
"אתה לא תנסה לעצור אותי?"
"לא"
"תעשה לי משהו?"
"לא"
"אז להתראות"
"להתראות גם לך... זה אומר שאת רוצה להיפגש שוב?"
"הספיקה לי הפגישה הזאת"
"לפעמים אני תוהה למה בראתי את בני האדם"
"פעם אחרת"
"תהיה פעם אחרת?"
"אמרתי לך, לא"
"אז ביי"
"ביי"