די! נמאס לי! כמה אפשר לסבול?!
נגמרו כוחותיי, זה מעל ומעבר לכל דמיון וכל סבלנות, מעבר אליו,
מעבר אלייך, מעבר לכל בן אדם רגיל ונורמלי. זה פשוט בלתי אפשרי
לסבול יותר ככה!
אני לא מסוגלת לבכות יותר, נסגר בנק הדמעות, אזל מלאי הדמעות.
בכל פעם שאני מנסה להתחיל מחדש, אני פשוט מרגישה יבשה.
מה התועלת בדמעות אם הן אינן יוצאות החוצה? מה הטעם בדמעות אם
הן אינן פורצות בסערת רגשות ולא מאפשרות לי לבטא את עצמי?!
לאן הן נעלמו? מדוע הן אינן? אני רוצה אותן בחזרה!
אני רוצה לבכות ברגעי ייאוש, רוצה להוציא הכל בדמעות ואז אולי
לזכור את זה כזיכרון עמום ומר, אי שם הרחק, מודחק בזיכרוני.
מה עלי לעשות על מנת לקבל חזרה את הדמעות?
אני מסתכלת על אנשים בוכים, הם מעוררים בי רגשות מעורבים. מצד
אחד זה כל כך דפוק כשבאמת חושבים על זה. למה לעזאזל אנשים
בוכים? מה כבר כל כך נורא קרה להם שהם גורמים לעצמם להיראות כה
מגוחכים? מה, הדמעות מקלות עליהם? הם כל כך מטומטמים שאינם
קולטים איך זה נראה מהצד?
ואז מצד שני אני חושבת לעצמי: גם אני רוצה לשוב ולהרגיש את
אותה ההרגשה של לתת לדמעות לפרוץ את כל המחסומים ולצאת החוצה.
רגע, אם אני לא בוכה, סימן שאני לא מרגישה? סימן שאני אטומה
ולא יכולה להבדיל בין הרגשות? מה לעזאזל עובר עלי?! למה אני לא
יכולה לבכות בעצמי אבל גורמת לאלו שחשובים לי לבכות? מה לעזאזל
לא בסדר בי?
למה אני כל כך דפוקה? מה עשיתי שיצאתי כל כך דפוקה?
ככה נולדתי או שבעצמי חרצתי את גורלי ובחרתי להיות ככה?
אני פשוט דפוקה!
למה זה בעצם כל כך חשוב לי כל הקטע של הדמעות? מה אני, ילדה בת
חמש שצריכה דמעות בשביל לרחם על עצמי ולגרום לאחרים לרחם עלי?
כנראה שאני באמת מטומטמת...
בזה אני מאשימה את אמא. כל מה שדפוק בי אני אומרת שזה תורשתי,
יש תירוץ יותר טוב מזה?
אפשר להתחרט אבל לא לחזור אחורה. אני לא יכולה לקחת את המילים
חזרה...
אבל מה אכפת לי? מילים נזרקות לחלל האוויר וממשיכות יחד איתו.
ועדיין הכוח שלהן עצום (למרות שאני עדיין לא ממש מאמינה
במילים). לעתים הן נחרטות בזיכרון ופשוט פוגעות. הן אף עלולות
לחרוט צלקת עמוקה שאינה ניתנת לריפוי.
אני לא מתחרטת ולא מסתובבת אחורנית, אני ממשיכה הלאה עם ראש
מורם, גם אם אני יודעת שאני טועה.
החומצה שרפה לי את הטרנינג, חבל שלא נשרפתי איתו.
שונאת את עצמי, כועסת עליה, לא מבינה את העולם.
למה לא לגמור הכל פה ועכשיו ולהיפטר מהייסורים? תני לי סיבה
אחת להמשיך... |
