שערה הארוך, כמה יפה הוא היה.
צבעו הזהוב, ריח שושנים, עדין ודקיק.
והיא, תמיד עצובה.

ולמה עצובה את? שאלתיה.
והיא לא ענתה,
רק חיוך עצוב על פניה הופיע,
והפנתה את גבה.

שאלתי עליה מפי הרוכלים, וכך סיפרו:
"הנערה הזהובה, סיפורה מאוד עצוב, מארץ רחוקה הגיעה,
ואין לה איש, לא חתן ולא אימא,
היא נמלטה אך הם נרצחו,
בחדרים צפופים מלאי עשן, כך פרחה נשמתם".

ולפתע ראיתיה ונפנפתי לה לשלום,
ודרשתי בשלומה,
אך היא לא ענתה,
רק חיוך עצוב על פניה הופיע,
והפנתה את גבה.