הוא בכה כל היום. אבל כל היום. כששתה בכה, כשאכל בכה, כשאונן
בכה וכשחרבן שתק. כל כך הרבה דמעות ששטפו את האבק שהצטבר
כששמח.
מדי שעה נשמע פיצוץ ואז עוד ענן לבן היה מתקדם אט לעבר שכונת
פארפל פוינט. ענן לבן שעטף לדקה או שתיים את ישבנם הטרמים של
הבתים הזקנים. ענן גדול כאילו אלוהיו נשף בסביון ענק. בלילה
היה רק שחור והמחצבה שתקה. האסטמה מזמן שהתייאשה ממנו והלכה
לרבוץ בריאות זרים. הוא נשאר רק עם עננים לבנים וכמה רהיטי
פורמייקה אדומים. היה גם חתול. בגיל חמישים בוקר זה ביצה,
צהריים זה אורז וערב זה יוגורט. אין אהבה בערביים. רק שעתיים
ליוגורט. הוא היה יורד לגינה פעם ביומיים, ממלמל לעצמו איזה
ווילי נלסון ומטביע קיני נמלים בשלוליות של טבק. החיים הלכו
למקום אחר והוא נשאר עם אוכל והרבה מים מלוחים. גיל 50 זה קקא.
קק... קאקאקא. אפילו הזיעה נעשית סמיכה יותר.