פעם הבאה שתלכו ברחוב עם חברים, שניה אחרי שהסתיימו הלימודים,
ומישהו יצעק לכם: "תעצרו". אני יודעת שלא יהיה לכם כוח לחכות,
או שהוא במקרה נורא נורא יעצבן אתכם, אבל בכל זאת, תעצרו. כי
הוא ימשיך לצעוק, ואז ילך מאחוריכם עצוב, מרגיש שאתם הולכים עם
חברים, ביחד, והוא לבד. הוא ירגיש שאתם לא מתייחסים אליו.
וירגיש זוועה.
הוא ירגיש רע, כי הנה שם כולם חברים, ולו אין אף אחד. ואז הוא
יסטה קצת מהמדרכה, כי הוא יהיה כל כך שקוע במחשבות, ובטעות
יפול. והוא יפול על הכביש. ואז, מכוטייס אילורה 570 ירוקה, שעל
חלונה השלט "למכירה, יד שניה, שנת 3056" תפגע בו. ואחר כך הוא
ישכב בבית החולים, ואתם תבואו לבקר אותו לא כי אכפת לכם, כמו
שתנסו לשכנע את עצמכם, אלא בגלל שתרגישו אשמים. אשמים שלא עצרת
לשניה וחיכיתם לו. אשמים על כך שהוא הרגיש לבד. אשמים על כך
שהוא שקע במחשבות ונפל. אשמים על כך שנפל ונדרס.

רומן, ניקול, ירמי, הדר, שני ושלומי עלו במעלית השקופה למעלה,
לקומה 3 חדר 354. הדר החזיקה חבילת שוקולדים בידה, ושני המון
בלונים. "קומה שלוש: טרפולנולוגיה וחדר התאוששות" הודיע קול
מתכתי. הם יצאו, אחד אחד. מרגע שנכנסו לבית החולים אף אחד מהם
לא אמר מילה, לא שיכלו כי אסור, וברגע שהיו פותחים את פיהם
השומרן שעל רגלם היה מעביר בהם זרם חשמלי, ו-68 מומר (כ-245
וולט) לכף הרגל אינם דבר נעים. "חדר 354" היה כתוב על הדלת מצד
ימין. הם נכנסו, בשקט מופתי, ומיד ראו את טימול על המיטה.

אם כבר תחליטו בכל זאת לא לעצור, והמכוטייס יפגע בו, אל תציקו
לו. אל תחשבו רק על עצמכם ותלכו לדבר איתו. אם כבר, תשלחו
מישהו אחר. ואם כבר באתם, והוא (או יותר נכון קורא-המחשבות
שלו) יגידו לכם ללכת, אל תתווכחו, פשוט לכו. פשוט, לכו.

הוא נראה נורא, טוב. מכוטייס אילורה שפוגע בך במהירות 305
אמוריט (כ-560 קמ"ש) זה לא צחוק. הדר ניגשה אליו והניחה אצבע
על הכפתור האדום שמעל מיטתו, היא הרגישה איך השומרן משתחרר.
"היי טימול", לחשה.
שקט.
"איך אתה?"
קורא המחשבות זימזם - "נפלא... כמו שאת רואה". טימול לא יכול
להזיז את שפתיו.
"כן... שאלה די טיפשית."
"נכון" ירק קורא המחשבות בבוז. "מי בא איתך?"
"רומן, ניקול, ירמי, שני ושלומי... כולם באו לבקר אותך".
"וואו... איזה חברים נפלאים!" קרא הקורא בכעס "לכו מפה! תחיו
עם הרגשות המסריחים שלכם רחוק ממני!"
"אבל..."
"שום אבל! אף פעם לא היה לכם אכפת, אז שגם עכשיו לא!"
הדר קמה מהכיסא, היא לחצה שוב של הכפתור האדום וחשה איך השומרן
מתהדק. היא משכה בכתפיה ופנתה לצאת, בזמן שהיא מראה לחבריה
ללכת עקבותיה.

אם אתם תחליטו בכל זאת ללכת אליו, ואז הוא יעיף אתכם, אל
תתרגזו. אתם תהיו אשמים בכך שהוא במצב הזה מההתחלה. ואם
תתרגזו, אל תעשו שום דבר פזיז, כמו לנתק אותו מהמכונות, כי 68
מומר לתוך הרגל- זה לא דבר נעים.